משפחת חמאמי, עם תושבים אחרים של השכונה, חייבת לפנות את ביתה לאלתר.
זכר המאורע הזה נחרת בציפורן ברזל בלבבו של סעיד בן השבע. משאית של ההגנה ממתינה בחוץ, המשפחה גוררת בחפזון מספר מטלטלים והמשאית מובילה אותם לכפר שנמצא כעשרה קילומטרים ממזרח, בית דג׳ן, הנקרא כיום בית-דגון. הם מקבלים הוראה לרדת. "מיצאו לכם איזה אוטובוס ערבי שיקח אתכם לעזה!" אומר להם איש ההגנה.
מה נשאר לסעיד חמאמי? תמונה מעורפלת של יפו, עיר קסומה מבעד לצעיף זכרונות הילדות. ג׳בליה. בית הקברות המוסלמי הסמוך, מקום שהוא הירבה לדבר עליו. בית גדול שהוא לא שב לראות, אבל היה ברור תמיד בעיני רוחו. שפת הים הקרובה. ריח פרדסי התפוזים ליד הרחוב שנקרא אז דרך יפו-תל אביב. השכונה היהודית הסמוכה שנקראה אז בית וגן.
יפו. גן-העדן האבוד. "חלמתי על ביתנו מדי לילה," סיפר לי פעם. לא היתה זו הצהרה אידיאולוגית, אלא מלים אנושיות פשוטות.
פעם, כששאלתי אותו, "מתי עזבת את יפו?" הוא ענה בלהט: "לא עזבתי! גורשתי!"
יכולתי להבין ללבו. אני עזבתי את הבית שבו גדלתי כשהייתי בן עשר, ולא שבתי לראותו במשך שלושים שנה.
בשנים הבאות, כשנפגשתי עם עשרות אנשי אש"ף, גדולים וקטנים, שמעתי סיפורים דומים רבים. הם יצרו בדמיוני מפה של ארץ ישראל הישנה, עם עריה וכפריה, שרבים מהם נמחו מעל פני האדמה. הם עדיין קיימים בנפשות האנשים הזוכרים אותם, ממשות ממין אחר, ובכל זאת רבת עוצמה. בהקשיבי לסיפוריהם של המנוצחים, חשתי אני, בן העם המנצח, חייל במלחמה ההיא, את מלוא משקלה של הטרגדיה שהפכה לתהום בינינו, תהום שניסינו עתה לגשר עליה.
☆ ☆ ☆
מהו גורלו של פליט? כיצד עוברות עליו השנים המכריעות של נעוריו? סעיד חמאמי לא גדל במחנה פליטים, שלא כמו רבים אחרים. הוא לא רעב ללחם. משפחתו היתה אמידה והיו לה קרובים בארצות השכנות. אבל פצעי נפשו היו קשים מפצעי גופו. הוא סיפר לי סיפורי השפלה רבים.
כנער בן שש-עשרה בסוריה, לפני האיחוד קצר-הימים עם מצרים והקמת הרודנות של מפלגת הבעת׳("התחייה"), אימץ ללבו חמאמי הצעיר, כמו