והיחידות הפלסטיניות הצטרפו אליו. גם אנשיהן העריצו כמוהו את עבד-אל-נאצר, האיש שבו תלו אז הפלסטינים את תקוותיהם.
הפלסטינים הסתערו על מפקדת המטה הכללי בדמשק והשתלטו עליה. המשטר החזיר בהתקפת נגד וניצח. אז החלו הוצאות המוניות להורג של חיילים פלסטינים.
מרחץ הדמים הזה גרם להתפכחותם הסופית של הפלסטינים הצעירים מאשליית האומה הערבית האחת, החובקת-כל. בינם לבין מדינות ערב נפערה תהום שלא גושרה עד היום.
לסעיד חמאמי הצעיר היתה זו עוד טראומה קשה. הוא תיאר בפני את המקרה הזה פעמים אחדות, כמאורע מרכזי בחיי העם הפלסטיני, אף כי פלסטינים שחיו באותה עת בארצות ערב אחרות אינם מקבלים זאת. לאחר מכן, כששאלתי מומחים ישראלים לעניינים ערביים, אמרו לי שהמאורע לא הותיר שום רושם בישראל.
חמאמי הצטרף לתנועת פת"ח, שנוסדה שנים אחדות לפני-כן על-ידי יאסר ערפאת ועמיתיו. אחד מעקרונותיו המרכזיים של הפת"ח היה דחיית ה"אפוטרופסות" על העניין הפלסטיני מצד כל מדינה ערבית. הגיעה שעתם של הפלסטינים לקבל את החלטותיהם בעצמם.
עד כמה שזה נשמע מוזר, חמאמי לא סיפר לי מעולם שהיה לוחם בשורות פת"ח. "אינני חייל ואינני גיבור," אמר לי פעם. "אפילו אינני יודע להחזיק אקדח." אבל לימים שמעתי מפי אישי אש"ף אחרים שחמאמי היה למעשה מפקד הזרוע הצבאית של הפת"ח, אל-עסיפה, ונחל כבוד רב בתפקידו זה. זמן מה פיקד על מחנה ליד דמשק.
יום הרה-גורל אחר בחייו היה 21 במרס 1968.
ביום זה יצא צה"ל להתקפה גדולה על כראמה, כפר ממזרח לירדן, שהפך לבסיס גרילה פלסטיני גדול. באותה שעה שהו בכפר יאסר ערפאת ורבים ממנהיגי הפת"ח. ביניהם היו סעיד חמאמי וגם, מעניין לציין, עיצאם סרטאווי, שטרם הכרתיו.
כך סיפר לי את הסיפור חמאמי: "ישנתי, ופתאום העירה אותי קריאה: היהודים באים! רעדתי מפחד. לא ידעתי מה לעשות, החלטתי לברוח לנהר הירדן ולהתחבא. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שכבר מאוחר מדי. שריוניה ישראלית התקרבה אלינו על הכביש הראשי. בפעם הראשונה מאז 1948, ראיתי יהודים. לפתע פתחו אחדים מלוחמינו באש על השריונית. ראיתי את החיילים הישראלים קופצים החוצה, נוטשים את הרכב ואת נשקם ובורחים. אמרתי לעצמי: הם רק אנושיים. הם אינם יצורים עליונים. אפשר להילחם בהם ולנצח."
כשסיפרתי את הסיפור לאלוף שמואל גונן, אחד ממפקדי הפעולה, הוא