בתוך זמן קצר, נעשה חמאמי פופולרי להפליא בבירת בריטניה. עיתונאים ופוליטיקאים נמשכו אל הצעיר הרציני כהה-העור וחום-העיניים, שדיבורו היה כה רך אך מסירותו למטרתו היתה כה רבה. הם חיבבו אותו משום שייצג את הצד החלש. הם חיבבו אותו עוד יותר על שהמשיך למלא את תפקידו לאחר שעמיתיו ברומא ובפאריס נהרגו בידי סוכנים ישראלים. אבל יותר מכל חיבבו אותו בזכות רעיונותיו הסבירים.
זמן רב לפני בואו ללונדון, כשעוד היה פעיל בפת"ח בירדן, החל חמאמי לפתח קו מחשבה חדש. הוא התבונן במציאות הישראלית ולמד בסקרנות גוברת את תולדות המדינה שגירשה אותו מביתו. הוא הגיע לכלל מסקנה שישראל היא ממשות שאי-אפשר לחסלה מבלי לשלם מחיר כבד מנשוא.
הממשות, בעיני חמאמי, פירושה שעתה קיימות בארץ שתי יישויות לאומיות: האחת יהודית-ישראלית והשניה ערבית-פלסטינית. הוא אמר לי: "יום אחד, כשביקרתי במשרד ממשלתי ירדני, מצאתי שם במקרה גליון של האד׳א אל-עאלם (מהדורה ערבית של העולם הזה, שהופיעה באותה תקופה). היה בחוברת מכתבך הפתוח ליאסר ערפאת. השתוממתי לראות שישנם ישראלים המצדדים במשא-ומתן עם אש"ף במגמה להגיע לשלום."
כך גיליתי כי בלי ידיעתי, הדו-שיח שלי עם סעיד חמאמי, ובעצם הדו-שיח שלי עם ערפאת, החל כבר לפני זמן רב. מכתבי לערפאת הופיע בעולם הזה במאי 1969, תחת הכותרת "מכתב לאויב", וכעבור שלוש-עשרה שנה אמר לי הנמען כי אכן קרא אותו.
כשקיבלתי את הספר שהופיע בביירות והוקיע את דיעותי, ידעתי כי ישנם שם אנשים שטיעוניהם דומים לשלי. מבלי שהכרתי את חמאמי, ידעתי על קיומו. כמו אנשים אפופי ערפל כבד, חשנו ולאו דווקא ראינו זה את זה.
כשהטיחו בי מנחם בגין ואחרים, בעת ויכוחים לוהטים בכנסת, את השאלה הלגלגנית, "איפה האבנרים הערבים?" - שאלה שהפכה לפזמון חוזר - עניתי אני: "הם ישנם!" אבל לא יכולתי לנקוב בשמות.
☆ ☆ ☆
כשצץ והופיע לבסוף סעיד חמאמי, בשני מאמריו בטיימס של לונדון, הרגשתי כמו קברניט שיצר קשר עין ראשון עם צוללת שאחריה התחקה בסונאר במשך זמן-מה.
במרוצת 1974 הלך אש"ף וצבר במהירות הכרה דיפלומטית. בתמרון מבריק, עלה בידו להשיג החלטה בוועידת רבאט של שליטי מדינות ערב, שהכירה בו כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. למעלה מ-100 ממשלות