ארץ ישראל לפני הערבים), קרב קרני חיטין (שבו הביס סלאח-אל-דין הגדול את ממלכת ירושלים הצלבנית ב-1187) וקרב עין ג׳אלוד(עין חרוד, שם הביס הצבא המצרי את הגייסות המונגוליים והציל את המזרח התיכון מכיבוש מונגולי, ב-1260).
"אין זה מקרה גרידא," העיר חמאמי, "שכל ארבעת הנצחונות האלה הושגו במרחק קילומטרים ספורים מנהר הירדן." גם לא היה זה מקרה שהשמות הללו הפכו להיות שמותיהן של חטיבות צבא השחרור הפלסטיני, שבהן נתקל צה"ל במלחמת לבנון.
☆ ☆ ☆
יוקרתו החדשה של פת"ח הפכה אותו לכוח הראשון במעלה בעם הפלסטיני. השתלטותו על אש"ף היתה עתה בלתי-נמנעת.
שוקיירי הפטפטן הרברבן, שהבטיח (ואולי לא הבטיח) ערב מלחמת ששת הימים לזרוק את הישראלים לים (בשיחתו עמי, הכחיש ערפאת שהדברים נאמרו מעולם), הודח. אחרי תקופת מעבר, זכו פת"ח ותומכיו ברוב במושב הרביעי של המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנסה בקהיר ביולי 1968. כעבור זמן קצר נעשה ערפאת ליושב-ראש הוועד הפועל של אש"ף, בנוסף לתפקידיו כמנהיג פת"ח וכמפקד עליון של כל הכוחות הפלסטיניים.
אבל ערפאת לא הפך מעולם לרודן, ואש"ף החדש לא היה מעולם ארגון הומוגני העשוי מיקשה אחת. אלה הן עובדות יסוד של המצב הפלסטיני, והכרחי להבינן היטב.
הפלסטינים נוהגים לומר בגאווה שישראל ואש"ף הם שני המשטרים הדמוקרטיים היחידים במזרח התיכון. וזו אמת. אפשר להסביר אותה חלקית בהסתמך על האופי הפלסטיני, חלקית בגלל כורח הנסיבות. במובן זה, כמו במובנים רבים אחרים, ישנה הקבלה מסוימת בין ההוויה הציונית והפלסטינית. הדמוקרטיה הישראלית הוקמה על-ידי התנועה הציונית, זמן רב בטרם קמה מדינת ישראל. הקונגרסים הציוניים, בפרלמנטים גולים, יצרו מסורת דמוקרטית. חברי התנועה הציונית לא היו אנשים פרטיים, אלא המפלגות הציוניות השונות. לפני כל קונגרס נערכו בחירות ממין זה או אחר, לרוב מפוקפקות למדי. זכות הבחירה נרכשה ביחד עם השקל הציוני, כפי שנקראו דמי החבר החד-פעמיים. המסורת שנוצרה כך השתרשה בישראל. אחדים עשויים לראות זאת כפלא, בהתחשב בכך שכמעט כל העולים החדשים באו מארצות בעלות משטרים רודניים, הן ממזרח והן