אופטימי ביותר. שנינו היינו מודעים היטב לעובדה שהזמן חולף ואש"ף מחמיץ הזדמנות שאולי לא תשוב במשך זמן רב לעתיד לבוא. 1975 היתה שנה של אפשרויות גדולות. היא התחילה מייד אחרי שאש"ף זכה בהכרה בינלאומית, תחילה בפיסגה הערבית ברבאט ואחר-כך באו"ם. אחרי נאומו בפני העצרת הכללית, היה ערפאת חזק יותר מאי-פעם. הוא היה יכול להרחיק-לכת יותר מאי-פעם.
חמאמי הסביר לי מדוע אין ערפאת מרחיק לכת כפי שרציתי ממנו. אבל לפעמים התעורר בי החשד שהוא עצמו מאבד את סבלנותו. באחת הפעמים הללו אמר לי: "אמרתי לו: אם מאה מדינות מכירות בנו וישראל לא - מה השגנו?" אכן, שאלה נבואית.
☆ ☆ ☆
אבל כיצד להביא את ישראל לכלל הכרה באש"ף ?
בעת שחמאמי ניסה להסביר לי את בעיותיה של הנהגת אש"ף, גמלתי לו בהסבר הפסיכולוגיה של יצחק רבין ועמיתיו בממשלת ישראל. מטבע הדברים, התעוררה השאלה: מדוע לא להפגיש את ערפאת ורבין?
הרעיון נראה בלתי-אפשרי במבט ראשון. מנהיג הפדאין, יושב-ראש הארגון המוקע רשמית בישראל ככנופיית מרצחים, עם הרמטכ"ל לשעבר וראש הממשלה כיום?
ומצד שני, למה לא? אם אפשר להסדיר זאת בחשאי, באיזה מקום נייטרלי -ברומניה למשל, או בספינה בים התיכון, או בגבול לבנון?
חמאמי היה משוכנע שערפאת יבוא לפגישה כזאת, אם אוכל לארגן אותה. אני הייתי הרבה פחות בטוח שרבין יקבל את הרעיון, אבל החלטתי לנסות לשכנע אותו ברגע שאחזור לישראל. (כעבור זמן רב, כששוחחתי עם סרטאווי על השיחה הזאת, הוא טען שבאותו שלב, ערפאת לא היה מסכים בשום פנים לפגישה מעין זו.)
באותה עת היה ערפאת שרוי במלחמת תעמולה חריפה עם הנשיא סדאת, שהגיע זה עתה להסכם ביניים עם רבין. שאלתי את חמאמי מדוע הגיב ערפאת בחריפות כזאת, באורח שיחזק בהכרח את תדמיתו חסרת הפשרות בישראל. בתשובה, סיפר לי חמאמי סיפור מעשה על היחסים שמאחורי הקלעים בין שני המנהיגים.
לדבריו, בהיפתח המשא-ומתן בין קיסינג׳ר, סדאת ורבין, שלח נשיא מצרים שליח מיוחד לערפאת, להציג בפניו טיוטת הסכם שהכילה סעיף המאשר את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם. משום כך, הורה ערפאת לאש"ף להימנע מלתקוף את סדאת במהלך המשא-ומתן.