עד להפתיע לרגל קבלת התואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית. בראיונות בעיתונות, הוא נתגלה כיונה - כמעדיף שלום על סיפוח שטחים.
כשהצעתי רשמית את רבין כראש הממשלה הבא, השתומם הנשיא, ולא רק מפני שמינוי כזה היה מחייב שינוי בחוק (רבין לא היה באותה עת חבר הכנסת, כפי שתובע החוק). איש לא הציע מעולם את רבין לראשות הממשלה, עד אז. אבל כך הבעתי את עמדתי.
כעבור שנה הזדמן לי לשוחח לראשונה ברצינות עם רבין, בשגרירות בוושינגטון. הוא אושש את דעתי עליו כשאמר: "לא אכפת לי בכלל איפה יהיו הגבולות, כל עוד שהם יהיו פתוחים. רק גבול פתוח הוא גבול בטוח." כעבור ימים אחדים כתבתי לו מכתב ובו הסברתי שרק אם שכנתה של ישראל תהיה מדינה פלסטינית, יהיה בטחון כלשהו שהגבול יישאר פתוח, ראשית משום שהמדינה הפלסטינית תהיה מחולקת לשני חלקים נפרדים, הגדה המערבית ורצועת עזה, שביניהן חוצץ שטח ישראל, ושנית, משום שהפלסטינים עצמם ידרשו זאת, משום ששלמות הארץ היא עקרון מקודש בעיניהם.
אבל גם בפגישה ההיא, היה רבין קיצוני בהתנגדותו לרעיון המדינה הפלסטינית. התקשיתי להבין זאת. לא מצאתי שום מיתאם הגיוני בין השקפותיו הכלליות לבין עמדתו בשאלה המסוימת הזאת. היתה לי הרגשה שחסם פסיכולוגי משבש את הגיונו בנקודה זו, וניסיתי - אז ובהזדמנויות אחרות - לסלק אותו. רחשתי כבוד רב למוחו ההגיוני, ואיבדתי תקווה רק כתום נסיונות רבים.
חמש שנים אחרי שהצעתי אותו לראשונה לכהונה זו, נעשה רבין ראש הממשלה בעקבות השתלשלות אירועים מיוחדת במינה. אחרי מלחמת יום כיפור נאלצו הן גולדה מאיר והן משה דיין ללכת, נוכח התפרצותו הספונטנית של זעם הציבור. אבן ואלון, כחברי הממשלה האחראית למחדלי יום כיפור, הוקעו גם הם לגנאי. הציבור רצה איש חדש, אביר בשריון נוצץ, שהעבר הקרוב אינו מכתים אותו. כפי שהעיר עזר וייצמן, אויבו, שהיה ידוע מאז ומתמיד בלשונו החריפה שאינה יודעת מעצורים: "הכישור היחיד שיש לראש הממשלה כרגע הוא שהוא לא נמצא בישראל ביום כיפור."
וכך, למרבה הפתעתו, נקלע רבין לשלטון. הוא התקבל בברכה כנושא הדגל של מהפכת הצברים, יליד הארץ הראשון שהגיע לראשות הזרוע המבצעת. היתה זו התחלתו של עידן חדש. הכל יעבור בחינה מחודשת. הכל ישתנה.
כך לפחות קיווינו.