☆ ☆ ☆

אחרי פגישותי הראשונות עם חמאמי, שאלתי את עצמי למי עלי לדווח כדי ליצור את ראשיתה של שדולה פרו-פלסטינית בממשלת ישראל. בחרתי ביגאל אלון, שר החוץ החדש, שעמו הייתי בידידות זה שנים רבות. ב-1948 לחמתי תחת פיקודו בחזית המצרית, ומאז ניהלתי אתו שיחות רבות, רובן חסויות.

ב-4 בפברואר 1975 כתבתי לו מכתב ובו סיפרתי על פגישתי בלונדון, והצעתי להיפגש אתו כדי לספר לו יותר. התגובה היתה שתיקה מוזרה. כעבור שבוע התקשר ראש לשכתו. שר החוץ עסוק ביותר, לדאבונו הרב. הוא איננו מסוגל בשום פנים למצוא את הזמן להיפגש אתי - לצערו הרב. אבל אם אני מבקש למסור לו מידע, ראש הלשכה ישמח מאוד לשוחח אתי. דחיתי את ההצעה בנימוס.

ידעתי מה הבעיה. יגאל אלון, מלבד היותו מקסים ונבון, היה גם פחדן, במובן המוסרי של המלה. חולשתו זו היא שחרצה את גורל הקריירה שלו. פעמים אחדות הושיטה לו אלת המזל את ידיה בחיוך, אבל הוא חשש לאחוז בהן. עכשיו היה ברור שהוא חושש שמא יוכתם במגעים עם אש"ף, שחוקיותם עוד היתה מוטלת בספק.

לא רציתי לפנות לרבץ עצמו בשלב זה. רציתי לחכות עד שאוכל להעלות הצעות ממשיות יותר. תחת זאת, ביקשתי להיפגש עם האיש שנחשב בעיני כנבון ביותר מבין שרי הממשלה - שר המשפטים חיים צדוק. נפגשתי אתו ב-14 בפברואר, בלשכתו בתל אביב. הנושא היה חדש לו לחלוטין, והוא גילה סקרנות ערה. סיפרתי לו כל מה שיכולתי וביקשתי ממנו להביא את הדברים לידיעתו של ראש הממשלה. כל זה היה במסגרת ההסכם שלי עם חמאמי: אני רשאי למסור מידע, בחשאי, לכל מי שאמצא לנכון, כדי לסייע בהגשמת מטרתנו המשותפת.

כעבור חודשים אחדים דיווחתי לרבין, בכתב, על שיחותי עם נציגים סובייטיים שעמם נפגשתי בכינוס שעלה בתוהו, שנערך בחסות קומוניסטית בעיקרה ברומא בחודש יולי. הוא שלח לי מסר לבבי לאישור קבלת מכתבי.

לפיכך, הוא היה בתמונה. כשכתבתי אליו, אחרי סידרת השיחות השניה שלי עם חמאמי, וביקשתי פגישה - היתה התגובה מידית וחיובית.

☆ ☆ ☆

יצחק רבין הוא אדם מכונס בעצמו, יותר מכונם בעצמו מכל פוליטיקאי שהכרתי מימי. הוא איננו איש רעים להתרועע, והוא מודע לכך היטב. שכלו

103