במהלך הביקור. ערפאת עתיד לומר שהוא מוכן למשהו מעין הכרה הדדית. הוא ביקש אותי להכין את דעת הקהל הישראלית לקראת הבאות. הייתי אמור לצטט "מקורות מקורבים לאש"ף."
הפצתי הודעה לעיתונות ברוח זו, והיא זכתה בפרסום נרחב. הטלוויזיה הישראלית שבשליטת הממשלה פתחה את מבט לחדשות בידיעה דרמטית שהתבססה על הודעתי, ועוררה את הרושם שדבר-מה גדול וחשוב עתיד לקרות.
למחרת, 26 בנובמבר, שלחתי מכתב לחמאמי: "ידידי היקר, כפי שאתה רואה, העניינים זזים. מהר יותר מכפי שהעזתי לקוות. הידיעה שמסרת לי הועילה מאוד. הפצתי הודעה לעיתונות לאמור שאני מצפה לשינוי בעמדתו הרשמית של אש"ף לגבי ז׳נבה, וכר. זה הופיע כפריט הראשון בחדשות הטלוויזיה אמש, כולל ראיון אתי - דבר שעד היום לא נשמע כמוהו. היתה לכך השפעה דרמטית המשתקפת היום ברוב העיתונים... משום-מה אני מרגיש שאנחנו קרובים יותר לשלום מכפי שאנחנו מתארים לעצמנו. יש כאן תפקיד לאנשים כמוך וכמוני - אולי קטן, אבל חיוני. ברכות לאשתך ומאשתי. האם הן תיפגשנה אי-פעם? מעא סלאמה ושלום. אורי." רחל והלירה לא נפגשו מעולם.
בימים הבאים המשיך חמאמי להזרים אלי מידע בטלפון, ואני המשכתי להעבירו לעיתונות, בציטוט "מקורות אש"ף באירופה." משרד החוץ של ישראל הפגין את חששותיו ביציאה למתקפת-נגד. במסיבת עיתונאים, נשאל רבין עצמו מה יעשה אם אכן יכיר אש"ף בישראל. הוא השיב בביטוי הילדים שמקורו בגרמניה, "אילו לסבתא שלי היו גלגלים, היא היתה אוטובוס." אפילו הארץ קר הרוח נזף בו על קלות-דעתו.
ההודעה המסכמת בתום ביקורו של ערפאת במוסקבה לא היתה חד-משמעית. היא היתה בדיוק ממין הדברים שלא הועילו לנו במלאכתנו, מלים חסרות מחץ, נוסחאות דיפלומטיות מצועפות, שרק מומחים יכולים להבינן. אבל הוא השתמש בפעם הראשונה בביטוי "זכותו של העם הפלסטיני למדינה לאומית חופשית משלו על אדמת פלסטין, בהתאם להחלטות האו"ם." זו היתה פרשת דרכים, צעד מעבר לניסוחי אש"ף הקודמים. אבל כיצד להסביר זאת להדיוטות, המסוגלים לתפוס את משמעותה של מחווה גדולה, אך לא את דקויות הניסוחים הדיפלומטיים והנוסחאות הפוליטיות?
ניסיתי. ב-2 בדצמבר כינסתי מסיבת עיתונאים, אחרי שיחת טלפון ממושכת עם חמאמי, שבה הוא הצביע על השינויים החשובים הצפונים בניסוח וכן על הצורך של ערפאת להתקדם לאיטו כדי למנוע קשיים פנימיים.