מה היתה התגובה להקמת המועצה הישראלית? מדוע לא היתה כל מחווה פומבית מצד אש"ף לברך על הולדתה? יתר על כן, מדוע לא השיב חמאמי על השאלון ששלחתי לו, כפי שהסכים לעשות בשיחתנו הקודמת?
סבלנות, ביקש חמאמי, כמו תמיד. זהו תהליך. הוא נע לאיטו. אש"ף אינו יכול להכיר בישראל בלי תמיכת מצרים וסוריה. היריבות בין מדינות ערב, שהמשיכה להתנהל במרץ אחרי הסכם הביניים המצרי-ישראלי, מכבידה על ההתקדמות לשלום. הסרבנות הישראלית מקשה את המצב עוד יותר. קיצונים ערבים מצטטים קיצונים ישראלים, וכן להפך. שיתוף הפעולה האוטומטי בין הניצים משני הצדדים פועל להפליא, כרגיל. "יש אצלנו אימרה: תמיד אפשר לסמוך על הקיצוניות הישראלית!" אמר חמאמי. הוא השתומם לשמוע שאימרה זהה בדיוק קיימת אצלנו: "הנשק הסודי שלנו הוא הקיצוניות הערבית."
הקמת המועצה הישראלית לא עברה בלי לעורר תשומת-לב, אמר לי, אלא עוררה תגובה נרחבת, וחיובית. אין חשיבות להעדר התגובה הרשמית. החשוב הוא שהעובדה עצמה פורסמה בכל רחבי העולם הערבי. היה גם ידוע היטב שהמועצה היא גוף ציוני, שהוא תומך במדינה ציונית. הרכבה היה מרשים.
עתה כבר היינו, חמאמי ואני, כה קרובים זה לזה עד כי לא נותר לנו דבר להתווכח עליו מלבד טקטיקה ועיתוי. בעודנו ממתינים להנהגת פת"ח שתגיע לכלל מסקנה חד-משמעית ביחס למגעיה עם המועצה הישראלית - תהליך שאת קיומו יכולתי רק לנחש בשעתו, משום שחמאמי מעולם לא סיפר לי דבר לאשורו על פעולתו הפנימית של דרג ההנהגה, וזה נותר אפוף מסתורין מבחינתי - השווינו את השקפותינו על העתיד והעלינו שאלות שמעולם לא התמודדנו עימן קודם לכן. אם תקום המדינה הפלסטינית ותהיה, מי יחזיק בשלטון בה? מה יהיו היחסים בין המנהיגים המקומיים, בעלי הבסיס האיתן במבנה החברתי הקיים, לבין הנהגת אש"ף שתחזור מחו"ל? כיצד תיראה התמונה החברתית? עד כמה אפשר לסמוך על כסף סעודי בשיקום הכלכלי וביישוב הפליטים ?
חמאמי חשב שתעבורנה כחמש שנים עד שיתייצב המצב במדינה החדשה. אחר כך, אולי כעבור עשרים וחמש שנה, תתאפשר קונפדרציה של שלוש המדינות, ישראל, פלסטין וירדן.
הוא היה אופטימי. ערפאת היה עתה מחויב כליל לרעיון המדינה הפלסטינית בצד ישראל. האמריקאים עתידים לגלות שאין ביכולתם להשמיד את אש"ף, ואז יגיעו להסדר עימו. נקודת המפנה תגיע עת יבוא שליח אמריקאי לביירות כדי להיפגש רשמית עם ערפאת.
הדברים מתקדמים. בקרוב, אולי בקרוב מאוד, ודאי שאש"ף יפתח