כדי שלא למשוך תשומת-לב מיותרת, יצא כל אחד מאיתנו בטיסה נפרדת לפאריס. אני נועדתי להגיע לנמל התעופה שארל דה גול בשעה מסוימת, ושם יחכה לי מישהו מהקבוצה הפאריסאית, שיזהה את עצמו בשלט המודיע שהוא מחכה למר לוי.
כפי שקורה בדרך כלל כשקוריאל וידידיו מארגנים דברים, הכל התנהל בדיוק לפי התכנון. פגשתי את האיש שנופף בשלט הנושא את שמו של מר לוי, והוא לקח אותי במכוניתו הקטנה דרך דרום פאריס לכפר ראמבוייה, מקום קטן ויפהפה של אחוזות כפריות, וילות ויערות. בפאתי הכפר היתה וילה מבודדת. שם נועדו פגישותינו להיערך.
האיש הראשון שראיתי היה מכר ותיק שלי, סברי ג׳יריים. סברי היה עורך-דין צעיר מהכפר פסוטה בגליל, שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים והתפרסם כפעיל לאומני. בשנות הששים התארגנה קבוצה של אזרחי ישראל ערביים בעלי תחושה לאומית וניסתה להקים מפלגה ערבית בשם אל-ארד (האדמה). הוא נמנה על חברי הקבוצה הצעירים ביותר. ניסיתי לסייע בהקמת המפלגה, וכך הכרתי אותו. השלטונות דיכאו את הקבוצה, וסברי כתב ספר בעברית על האפליה המשפטית נגד הערבים בישראל והפקעת אדמותיהם לצרכי התיישבות יהודית. כעבור זמן קצר נאלץ לעזוב את הארץ, אחרי שנודע לו כי הוא עתיד להיעצר. לפני-כן, נפגשתי איתו פעמים אחדות. אני זוכר ויכוח לוהט על מדרגות ביתי, אחרי פגישה באיזה מועדון אינטלקטואלי בתל אביב. התווכחנו על הלאומנות הפלסטינית. בלהט הוויכוח, קרא סברי: "הגרמנים הרגו ששה מיליון יהודים, אבל אתם הגעתם להסכם איתם ועכשיו יש לכם יחסים ידידותיים עם גרמניה. אנחנו הפלסטינים לא הרגנו מיליונים - למה אינכם יכולים להשלים איתנו?"
המשכנו להתווכח ברחוב עוד כמה שעות. היינו שלושה - סברי, אני ורשיד חוסיין, עוד לאומן ותומך אל-ארד, שעזר לי במערכת הבחירות ב-1965. אני זוכר שאמרתי נואש לשמע דיעותיו הקיצוניות של סברי. אנו הפלסטינים חייבים לחולל מהפכה בעולם הערבי, אמר, כדי להתגבר על ישראל.
"האם אתה מוכן להקריב את בני עמך שלך לשם כך?" החזרתי לו. "אם תהיה מלחמה בין ישראל לבין העולם הערבי, הפלסטינים בישראל יהיו הקורבנות הראשונים!"
"לא אכפת לי אם הם ייהרגו עד האחרון," אמר, "אם כך נשיג את מטרתנו."
בפעם הבאה ששמעתי על סברי, הוא עבד בשירות אש"ף בביירות. הוא כתב מאמר בעיתון ערבי ובו הביע השקפות דומות מאוד להשקפותיו של