הווילה היתה נוחה מאוד. היא שימשה את בעליה, חבר בקבוצת קוריאל, כמעון כפרי. נלקחנו לחדרי השינה שלנו, הסתדרנו ונפגשנו שוב בטרקלין. קוריאל וחבריו פטפטו עימנו שעה קלה, כדי ליצור אווירה לבבית, ואז עזבו את החדר. נשארנו לבדנו - שלושה פלסטינים וארבעה ישראלים, אויבים שהגיעו מתל אביב ומביירות, ישבו זה מול זה מעבר לשולחן קטן עמוס ספלי קפה וממתקים. סרטאווי השתעשע במסבחה, מחרוזת תפילה.
השיחות נמשכו יומיים, כמעט בלי הפסקה, במושבים סגורים, בארוחות עם מארחינו, בטיולים ביער. היתה זו תערובת של דברים רבים: ויכוח פוליטי שלפעמים נעשה סוער מאוד, חילופי בדיחות, חילופי הערכות. סיפרנו זה לזה סיפורים מעברנו, ניסינו לתהות איש על קנקנו של רעהו. בשלב מסוים דקלם סרטאווי שירים שחיבר, ומתי פלד, מרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטת תל אביב, הציע לשלב אותם בקורסים שלו. "אולי זה קצת מוקדם מדי," הגיב סרטאווי. לפעמים נעשתה האווירה כה ידידותית, עד כי היה עלינו להתנצל זה בפני זה על ששכחנו שאנו אויבים. אבל גם התקוטטנו, ונתגלה כי סרטאווי יכול להיות ארסי ביותר. הסיבה העיקרית למריבות היתה הבדלי הגישות, שהופיעו שוב ושוב במפגשים רבים, כפי שכבר הופיעו בשיחותי עם חמאמי. אלה התמקדו בגורם הזמן. אנו הישראלים היינו חסרי סבלנות. היינו זקוקים למחוות פומביות, לאישור שאכן אש"ף מנהל דו-שיח עם ישראלים ציונים, כאות לנכונותו לשאת ולתת עם מדינת ישראל ולהכיר בה. הפלסטינים מצאו את הדרך הזאת מזיקה וחששו מפני מלכודת. פרסום עלול לקטול את מאמציהם באיבם. "אל תעדיפו טקטיקה על אסטרטגיה!" קרא סרטאווי באחת השיחות. "רווח קטן היום עלול להרוס את המפעל שלנו בטווח הארוך. יש אצלנו התקדמות. הפגישה שלנו כאן מעידה על כך. יש לנו יעד אסטרטגי: השלום. בואו נשקול כל צעד טקטי לאור האסטרטגיה!"
לנו הישראלים היה בשעתו מושג קלוש ביותר על מה שהתרחש בתוך אש"ף, אילו כוחות פעלו בתוככי הארגון, מי הוא מי. בשעת לילה מאוחרת, אחרי שנפרדו מהפלסטינים בלילה טוב, ישבנו באחד החדרים, השווינו מסקנות והתרשמויות, והחלטנו ללחוץ לפרסום הודעה משותפת בתום המפגש. כשהציע זאת מתי פלד בבוקר, נרעש סרטאווי מאוד. לא הבנו את הסיבה לכך. עדיין גיששנו בערפל, הדומה למדי לערפל שאפף את הווילה באותו בוקר סתווי, 18 באוקטובר 1976.
אחרי ששמעתי את חילופי הדברים אמרתי: "המצב הוא כזה: אנחנו צבא אחד הנלחם למען מטרה אחת, השלום. אבל אנחנו נלחמים בשתי חזיתות שונות. לכל חזית יש בעיות משלה ודרישות משלה. מה שאנחנו צריכים בישראל עשוי להיות שונה ממה שאתם צריכים בצד הפלסטיני.