לכן פנה תחת זאת ביחד עם אבו מאזן אל חאפז אל-אסד, והעלה בפניו בקשה שונה. הסורים החליטו להרשות לכל יהודי המבקש לשאת אחת מהנערות להתיישב בסוריה, או לחלופין, להרשות לכל נערה המבקשת בעל בחו"ל לעזוב את סוריה. בסופו של דבר, כל ה-400 יצאו למערב. התוצאה היתה מאכזבת למדי: רוב הנערות לא מצאו בעלים וחזרו בסופו של דבר לסוריה, למרבה סלידתה של ממשלת ישראל, שהקימה מהומה גדולה בדעת הקהל העולמית על מצוקתם הנוראה של יהודי סוריה. הגם שהפרשיה זכתה לפרסום רב בשעתה, לא ידע איש על התפקיד שמילאו בה הפלסטינים. הדבר סיפק לסרטאווי חומר לסיפורים משעשעים לרוב, ולימים שמעתי אותם מפיו.
אבל התפקיד החשוב ביותר היה לשכנע את המשטרים הערביים לבטל רשמית את כל החוקים האנטי-יהודיים הקיימים, להבטיח ליהודים שוויון-זכויות מלא, ולהזמין את היהודים שהיגרו לחזור. הדבר היה הרבה יותר קשה מכפי שצפה סרטאווי.
בסופו של דבר, רק לוב נעתרה לגמרי. העירקים אמרו שהם מוכנים לעשות זאת, אבל בטרם ישנו את החוק רשמית, ברצונם לנסות את הרעיון. הם יזמינו את היהודים לחזור ויראו מה יקרה. ואכן, עיתוני אירופה החלו לפרסם מודעות פרסומת רשמיות של ממשלת עירק, המזמינות את יהודי עירק לחזור ולהנות באושר משוויון-זכויות מלא בארץ מולדתם.
חלקו הקל ביותר של התפקיד היה במרוקו. סרטאווי ואבו מאזן באו לראות את פני המלך חסן, וכך התחילה ידידות שהיתה עתידה לשאת פרי, כפי שיסופר באחד הפרקים הבאים. כשביקשו מהמלך לשנות את חוקי מרוקו כדי להעניק שוויון-זכויות מלא ליהודים, הוא חייך. אין שום צורך בכך, אין במרוקו שום חוק המפלה יהודים לרעה, הקהילה היהודית במרוקו שמחה בחלקה.
סרטאווי התעקש. העובדות אינן ידועות, יש צורך במחווה סמלית כלשהי שתבהיר את נכונותו של המלך לקדם בשמחה את פני המהגרים היהודים בשובם. המלך חסן נעתר לבקשה ושלח את ראש ממשלתו לעמאן, שם השמיע הכרזה דרמטית לאמור שכל יהודי המתגורר בישראל ומבקש לשוב למרוקו, יהיה ברוך בבואו.
למאמציו של סרטאווי היתה תוצאה מעשית ישירה אחת. הוא שמע בפאריס על 10,000 יהודים מרוקנים בערך, שעלו לישראל, נדדו ממנה לפאריס, ועתה התגוררו שם כזרים חסרי-נתינות. (זו היתה טעות, כמובן. כל יהודי הנכנס לישראל מקבל אוטומטית אזרחות ישראלית, ויהודי מרוקו שירדו לפאריס המשיכו להחזיק בדרכונים ישראליים.) סרטאווי ביקש מהמלך להעניק להם דרכונים של הממלכה השריפית של המערב - שמה