שישראלים יעזו להיפגש עם נציגי "ארגון המחבלים" עוד היה כה מהפכני, עד כי היה די בהרבה פחות מהכחשה מעליבה כדי להרוס את המגעים. אילו ביקש קדומי רק להעמיד על דיוקן את העובדות המסולפות שמצאו את דרכן לכתבותיהן של סוכנויות הידיעות, היה יכול לעשות זאת באורח שונה, בשפה שונה. תחת זאת, הוא נעץ סכין בגבנו.
יש לשער שמניעיו היו מעורבים. כפוליטיקאי באש"ף, האמין קדומי כי השעה לא היתה נאותה לצעד כלשהו לקראת שלום, דבר שהיה לצנינים בעיני סוריה וברית המועצות. הוא היה ונשאר מתנגדם של צעדים חד-צדדיים, הנראים כמו מתן דבר של ערך ללא קבלת תמורה ממשית. הוא גם כעס על סרטאווי, אדם שפעל מחוץ לביורוקרטיה של אש"ף ולמבנה הפוליטי שלו, אלא ניהל דיפלומטיה כשגריר אישי של יאסר ערפאת מטעם פת"ח - ארגון שקדומי עצמו היה אחד ממייסדיו. אין לצפות משום שר חוץ שיתלהב במיוחד מפעילותו של שגריר נודד העוקף את סמכות משרדו ומדווח במישרין לראש המדינה.
את כל זה היה אפשר להבין, אבל התוצאות המיטו עלינו אסון, וגם על העם הפלסטיני, לדעתי. עמדנו בפתיחתה של מערכת בחירות היסטורית. היה סיכוי טוב, זו הפעם הראשונה, להקמת כוח פוליטי אפקטיבי שמצעו יכלול, בין השאר, תביעה למשא-ומתן בין ישראל לאש"ף, לשם הקמתה של מדינה פלסטינית בצד ישראל, על בסים הכרה הדדית.
כפי שהוכיחה מסיבת העיתונאים שלנו, היתה זו שעת כושר בישראל. כשנראה כאילו השגנו פריצת-דרך היסטורית לקראת משא-ומתן ישראלי-פלסטיני, הפכנו לגיבורים בן-לילה. אמצעי התקשורת העניקו לנו כותרות ראשיות, מחנה השלום כולו היה מחושמל, המוראל עלה שחקים אצל אנשים רבים שאמרו נואש מן השלום. אילו המשיכו הדברים להתפתח לאורך הקו הזה, היתה אפשרות, ואפילו אפשרות סבירה ביותר, להקים בכנסת הבאה גוש פרלמנטרי בעל יכולת השפעה, אולי לשנות את הרכב הממשלה הבאה ובוודאי להשפיע במישרין על מדיניות ישראל.
כל הסיכויים האלה הושמדו בפגיעת טורפדו אחד, הנושא את חתימתו של פארוק קדומי.
כמובן, קרו דברים נוספים רבים באותם חודשים הרי-גורל שלפני הבחירות של מאי 1977.
ב-23 בינואר התקשר אלי סרטאווי טלפונית. הוא נשמע נרגש ביותר וביקש שאבוא מיד לפאריס. משהו רציני התפתח בינו לבין לובה אליאב, והוא רצה ליישר את ההדורים. התקשרתי אל מתי, והוא יעץ לי שלא לצאת, ואמר שהוא עצמו עומד לטוס לפאריס בלאו הכי. כשהתקשר שוב סרטאווי ושמע זאת מפי, הוא כעס עוד יותר.