עיצאם ואני נכנסים למסעדה ליד די דה לה סן. אני מתיישב אוטומטית בכסא הפונה אל הדלת.
זה הרגל אצלי. אני מרגיש אי-נוחות גופנית כשאני יושב בגבי לדלת. אולי זה הרגל של חייל ותיק, ואולי תוצאה של נסיונות ההתנקשות בחיי, או אולי גילוי של סקרנות עיתונאית.
"אכפת לך לתת לי לשבת כאן?" שואל עיצאם.
אכפת לי, אבל אני מוותר על הכסא. השולחנות במסעדות צרפתיות מסודרים כך שאני נאלץ לשבת בגבי לדלת.
"זו שאלה של כבוד ערבי," מסביר עיצאם. "אינני רוצה להיירות בגבי.
אני רוצה לראות את המתנקש בחיי ולהחזיר אש."
כעבור רגע הוא מוסיף "כמובן, זה טפשי לגמרי. אם יבואו הנה לירות בי, אין לי סיכוי."
אני יודע שהוא נושא בכיסו אקדח קטן. אם יקרה משהו, באמת לא יהיה לו שום סיכוי.