הרגע הבלתי-נשכח מכל היה הראשון מכל. הגעתי בטיסה יוונית מאתונה, ניגשתי לדלפק בקרת הדרכונים והושטתי את דרכוני הישראלי לשוטר מצרי צעיר, לבוש מדים. הוא נטל את הדרכון כלאחר-יד והתחיל לעלעל בו. עקבתי אחר תנועותיו בשבע עיניים, בתחושה של התרגשות קרה, כזו שהתנסיתי בה רק בשדה הקרב. פתאום ראיתי אותו קופא, נושא אלי את מבטו, וכעבור רגע התפשט חיוך רחב על פניו. "מרחבא," אמר. ברוך הבא.

ביקרתי במצרים פעמים אחדות, וקראתי בעיתון מצרי שד"ר עיצאם סרטאווי, איש אש"ף הבכיר, התבטא בזכות היוזמה המצרית. היה זה מעשה נועז - יחיד במינו - אבל טבעי לסרטאווי, שבירך גם על הסכמתו של עבד-אל-נאצר להפסקת אש עם ישראל כתום מלחמת ההתשה, שבע שנים לפני-כן.

אחרי הסכם קמפ דייויד, קיוויתי שאש"ף יגיב ב"כן, אבל" מסויג, או לפחות ב"לא, אבל". זו הדרך שבה נהגה התנועה הציונית להגיב על יוזמות לפני הקמת המדינה, תוך ניצול כל הזדמנות להתקדמות כלשהי. אבל סערת הרגשות שהתעוררה בקרב הפלסטינים, מחמת התעלמותו של סאדאת מהם, הוציאה מכלל אפשרות טקטיקה מעין זו. גם עכשיו אני תוהה לפעמים מה היה קורה אילו הגיב אש"ף אחרת, אילו היה מופיע נציג פלסטיני בוועידת בית מינה יום אחרי יוזמת סדאת, לפי הזמנתו של סדאת.

תקרית קטנה ומוזרה התרחשה ביום הראשון של אותה ועידה. אחרי שנכנסה המשלחת הישראלית, הניפו המצרים לפני הבניין את דגלי מצריים, ישראל וכל מדינות-ערב, שקיבלו הזמנה רשמית ממצרים אולם דחו אותה. בין המוזמנים היה גם אש"ף, ולכן הונף גם הדגל הלאומי הפלסטיני.

על מדרגות בית המלון היפהפה, לפת פתאום קצין בטחון ישראלי את זרועי בהתרגשות רבה ואמר: "אורי, אתה מוכרח להציל אותי. רק אתה יכול לדעת. איך נראה דגל אש"ף ?"

אמרתי לו שאין דבר כזה, דגל אש"ף, אלא רק הדגל הלאומי הפלסטיני, וציירתי אותו למענו על פיסת נייר. "זהו זה! ה- - - הניפו את דגל אש"ף!" זעק האיש ורץ להודיע למשלחת הישראלית. זו מחתה, ותגובת המצרים היתה אופיינית. הם הסבירו שהדגלים הונפו רק לרגעי הפתיחה של הוועידה, והסירו את כולם כאחד.

כעבור שלושה חודשים, שוב בקהיר, ניסיתי לקלוט את שידור החדשות מישראל ברדיו הטרנזיסטור הקטן שלי. עמדתי על המרפסת במלון שרתון והשקפתי בחדווה על הנילוס היפהפה, עדיין מתקשה לעכל את החוויה החלומית של היותי כאן בכלל, כששמעתי משפטים קטועים בעברית מירושלים. שמעתי על טבח נורא שהתרחש ליד תל אביב. מחבלי אש"ף

205