לשירותים להשמיד את הניירות. לא נותר לו אלא לצטט את הדברים מזכרונו.
היושב-ראש קרא את מכתבי אליו, כפי שקרא את כל קודמיו. למעשה, הוא ביקש להודות לי באיחור על המכתב הגלוי ששלחתי אליו ב-1970, ובו הזהרתי אותו מפני מזימות ירדניות נגד אש"ף (שהתממשו עד מהרה ב"ספטמבר השחור"). הוא זכר היטב את המכתב הזה (אני עצמי שכחתי אותו כליל). הוא גם התרשם מכך שאף אם היו הדלפות על מגעינו בעיתונות הישראלית, הן לא הופיעו בעולם הזה. סרטאווי שוחח עם ערפאת על תוכנית שהועלתה בדיונינו: לפרסם בעברית לקט של נאומי ערפאת והצהרותיו, שרובם ככולם לא התפרסמו כלל, או צוטטו שלא כהלכה. ערפאת נתן את הסכמתו.
אבל כל זה לא היה מספיק. המחווה הגדולה הממשית, התנופה הגדולה שהיינו זקוקים לה, לא באה.
☆ ☆ ☆
במרוצת החודשים הללו נפגשתי עם עיצאם פעמים רבות, בעיקר בווינה, שהיתה בטוחה יותר מפאריס. לפי הוראותיו הישירות של הקנצלר, טרחה המשטרה האוסטרית רבות להבטיח את שלומנו.
לרוב התגוררנו שנינו בהילטון. בהגיעי לשם הייתי שואל על ד"ר עות׳מן, השם שהופיע בדרכון הדיפלומטי הטוניסי שבו השתמש. פקיד הקבלה האוסטרי היה מעלעל בניירותיו ומשיב: "יא, דר דוקטור אאוסמן איסט בדך נכט דא." השם הערבי העתיק הפך בקלות לגרמני. בפגישותינו אלה היינו משוחחים כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, נפגשים לארוחת הבוקר, יוצאים לפגישותינו הנפרדות, נפגשים שוב במשך היום, סועדים ביחד בארוחת הערב וממשיכים הרחק לתוך הלילה, לפעמים משוחחים על נושאים אחרים, אבל בעיקר מאמצים את מוחותינו בשאלה מה לעשות, תוך שאנו מסבירים זה לזה את עובדות החיים, איש איש מצידו.
זכורה לי היטב ארוחת ערב מיוחדת אחת, בבית יין אחד מני רבים הפזורים ברובע גרינציג של וינה. היה זה אחד מאותם מקומות שמוצג בהם מבחר מדהים של נקניקים. אתה ניגש לדלפק, בוחר את המאכל הטוב בעיניך, משלם ויושב לשולחן. שם אתה מזמין בירה, או טוב מזה, הויריגר, היין האוסטרי הטרי מבציר השנה הזאת.
ניגשנו שנינו לדלפק ולא הצלחנו להחליט איזה מן הנקניקים הטעימים-למראה - שאף לא אחד מהם היה כשר, ליהודי או למוסלמי - כדאי