כשנפרדנו בתום סידרת הפגישות הזאת, אמר לי: "להתראות, אם לא יהרגו אותי."
עניתי באופטימיות שנבעה יותר מאלכוהול מאשר מהערכה מציאותית:
"יש לי הרגשה שלא יהרגו איש משנינו."
☆ ☆ ☆
באותה עת הייתי בקשר אמיץ עם ברונו קרייסקי, והתנהלה בינינו תכתובת תכופה של חילופי תגובות על המצב. הנושא העיקרי היה התהפוכות ביחסי ישראל-מצרים. קרייסקי מילא תפקיד חשוב, שלא זכה להערכה הראויה, בהכשרת הקרקע ליוזמת סדאת. הוא היה האיש שפתח לפני סדאת את שערי אירופה. בחכמתו האוסטרית האופיינית, הציע עתה לנהוג בצורה דומה בערפאת: לעשות אותו "Salonfähig", ראוי לבוא בטרקלינה של החברה האירופית המתורבתת. הואיל והוא לא חשש מפני השדולה היהודית, היה ביכולתו לשמש כיוצר התקדים שממשלות אירופיות אחרות יוכלו לנהוג לפיו, והוא אף קיווה שיבוא יום והממשל האמריקני יוכל לעשות כן.
בקיץ 1979 זכה קרייסקי בנצחון מרשים בבחירות. במוצאי הבחירות נערכו חגיגות נצחון מלאות עליצות. ידידתי ברברה טאופר וחברתה מרגיט שמידט, מזכירתו של קרייסקי, חגגו עם עיצאם והשתכרו עד דלא ידע.
אחד ממעשיו הראשונים של הבונדסקנצלר שאושר שוב בכהונתו היה משלוח הזמנה לערפאת לבקר בווינה, אך הוא עשה זאת לא כראש ממשלת אוסטריה אלא כמנהיג המפלגה הסוציאליסטית האוסטרית. כשקראתי על כך שערפאת הגיע לווינה התקשרתי אל קרייסקי לביתו כדי להפציר בו שישכנע את ערפאת לעשות איזו מחווה לתנועת השלום הישראלית. קרייסקי השיב לטלפון בעצמו, וכשהתחלתי לדבר שאל אותי: "מדוע לא תשוחח עם ערפאת עצמו? הוא יושב כאן לידי. אני אשאל אותו."
חלפו כמה דקות, ויכולתי לשמוע קולות. מעולם לא הייתי כה קרוב פיזית לערפאת.
אז נטל מישהו את השפופרת ושמעתי את קולו המוכר של עיצאם. "היושב-ראש אינו חושב שמן הראוי לשוחח איתך עכשיו, אבל הוא יושב כאן והוא ביקש ממני למסור לך ולידידיך את ברכותיו הלבביות."
☆ ☆ ☆