"הזרם העיקרי ניצב כאיש אחד מאחורי, אתה יודע, פעולותינו. טוב, זה עלה על פני השטח וזה מה שאנחנו עושים, אתה יודע... זה היה קצת מסוכן."
בסוף השיחה הוסיף סרטאווי: "מסור את ברכותי לכל ידידינו. בקש מהם לגלות אומץ. אנחנו צריכים להתייצב מול הביקורת. בסופו של דבר, אנחנו התקווה היחידה לאזור כולו. לכן אנחנו חייבים לנצח."
"אנו ננצח!"
"בסדר, אורי."
"רחל אומרת, אנו נתגבר."
"אנו נתגבר."
רחל עמדה בפתח והקשיבה, וכששמעה אותי אומר באנגלית We shall, צירפה אוטומטית את המשכו של הביטוי. שרנו את שירו של מרטין לותר קינג, We shall overcome, בעברית ובאנגלית, לא בהפגנה אחת או בשתיים.
כאשר שוחחנו על הפרשה בפגישתנו הבאה, התברר שפרס קרייסקי לא היה העילה היחידה להתנפלות על סרטאווי. היתה סיבה נוספת, אולי מזיקה יותר ממנה.
קרייסקי פנה אל סרטאווי בשהותו בווינה ושאל אותו אם ירצה להיפגש עם ראש ממשלת מצרים, מוסטפה חליל, ששהה אז באוסטריה. הפגישה נערכה בסודיות מרבית בזלצבורג. איש לא ידע עליה מלבד חליל וסרטאווי, וקרייסקי כמובן. אבל כעבור ימים אחדים הופיעה כתבה עליה בעיתון מצרי. הדבר הרתיח כמובן את הקיצונים באש"ף, שראו את הפגישה כמעשה בגידה.
סרטאווי היה בטוח שהיתה זו פרובוקציה מכוונת מצד המצרים, שביקשו לחולל מהומה בשורות הפלסטינים, בהתעלמות מכל סכנה לו עצמו. בביקורי הבאים במצרים העליתי את העניין בדברים שאינם משתמעים לשתי פנים. אישי השלטון המצריים התנצלו מקרב-לב: היתה זו אי-הבנה, סתם טפשות. אבל היא היתה עלולה להרוג את סרטאווי.
נקודת האור בסיפור הזה היא שערפאת הגן על סרטאווי לכל אורך הדרך. הוא הבהיר לכל שסרטאווי הוא מאנשי שלומו, ואיש לא ההין לגעת בו.
אם קיווה מישהו שהנסיון הזה ירתיע את סרטאווי וינמיך את הפרופיל שלו, טעות היתה בידו; ההפך הוא הנכון.