ששניהם היו ביחסים טובים עם סרטאווי? כיצד לפנות לוואלרי ז׳יסקאר-ד׳אסטיין נשיא צרפת? כיצד לנצל את שירותיו הטובים של ברונו קרייסקי? (עיצאם כינה אותו "היהודי המסור ביותר בעולם כולו," והוסיף, "הוא מחויב עמוקות לישראל. הוא מאמין שהשלום הוא הערובה היחידה להמשך קיומה של ישראל.") מה אפשר לעשות ביחס למנהיגים גרמניים, כמו וילי בראנדט והלמוט שמידט? סרטאווי עצמו לא יכול להיכנס לשטח גרמניה, משום שממשלת בוואריה הוציאה בפברואר 1969 צו למעצרו, אחרי התקפת ארגונו הקודם על נוסעים ישראליים בנמל התעופה של מינכן. מנהיגה הימני של בוואריה, פרנץ-יוזף שטראוס, היה תומך נלהב של ממשלת ישראל, וכל המאמצים לבטל את הצו נגד הפדאין לשעבר, שהיה בינתיים לגיבור השלום, עלו בתוהו. סרטאווי לא יכול לצאת לארצות הברית, משום שמשרד החוץ שם סירב להתיר את כניסתו, באמתלה של אי-כשירות הדרכון שבו נכנס ב-1976 וחולל סערה דיפלומטית כה קשה. אפילו התערבותו האישית של נחום גולדמן, ששוחח על כך פעמים אחדות עם סיירוס ואנס, לא הועילה. בה בעת, מנהיגים ידועים של חזית הסירוב הורשו להיכנס לארצות הברית באין מפגיע, לתור בארץ, לשאת נאומים ולגייס כספים לארגונים הדוגלים בהשמדת ישראל. לאיש לא היה אכפת.
בשיחה צצו בעיות רבות. האם נוכל לשכנע את אש"ף שיפסיק את מעשי האלימות? איך ומתי? אולי נוכל להשיג מורטוריום זמני ומוגבל על התקפות כאלה, ולהציג אותו לציבור הישראלי כהישג נוסף של תנועת השלום? האם נוכל להקים מיד מרכז לשלום ישראלי-פלסטיני, שיטפל בחילופי מידע? האם נוכל לפרסם בטאון משותף באירופה, שיפרסם את כל המידע על יוזמות שלום ומעשים בשני הצדדים?
מה נוכל לעשות כדי לשים קץ, אחת ולתמיד, להרגלו המגונה של אש"ף לפרסם הכחשה אחרי כל צעד קדימה? כיצד נוכל להבטיח שהצהרותיו של כל צד יתואמו עם הצד השני לפני פרסומן?
היה זה הדיון המעשי ביותר שניהלנו מעולם. עברנו לשלב חדש.
בעת ארוחת הערב שהגישו מארחינו, שריחפו סביבנו בצינעה בלא שהיו נוכחים בדיונינו, היינו רגועים יותר ועסקנו בהעלאת זכרונות. שוב החלפנו מידע על הפצצה בבגדד ב-1950, ואני סיפרתי לעיצאם על "העסק הביש" שאירע בקהיר ב-1954, וממנו צמחה פרשת לבון הידועה לשימצה.
מצב רוחנו היה מרומם.
בדרך הביתה, במטוס, השווינו רשמים. לאור נסיוננו העתיר, היינו ספקניים במקצת. היינו משוכנעים בכנותו המוחלטת של עיצאם, אבל האם יש ביכולתו למלא את חלקו? האין הוא אופטימי יותר מדי בהערכתו את מאזן הכוחות באש"ף? כרגיל, ארנון היה הספקני ביותר מבינינו, והזהיר