ערביים אחרים, כמו בורגיבה נשיא טוניסיה? מתי פתח בתשובה ארוכה, אבל עיצאם לחש לו: "תגיד כן! כן!" בלי להניד עפעף, שינה מתי את נעימת קולו באמצע המשפט ואמר שנשמח עד מאוד אם הוד מלכותו יסדיר פגישה כזאת. (לאחר מעשה הערתי לשניהם שאילו היה שולחן ביניהם, היה עיצאם בועט בקרסולו של מתי.)
למרבה הצער, אמר המלך, יש מספר משטרים ערביים הניזונים ממלחמה. הוא לא הזכיר שמות, אבל הנחתי שהוא מתכוון לסוריה וללוב.
כבדרך אגב, ציין המלך שהוא היה המנהיג הערבי הראשון שקרא לשלום עם ישראל. ב-1958, שבע שנים לפני יוזמת השלום ההיסטורית של הנשיא בורגיבה, קרא הוא, חסן, בביירות, להכרה ערבית בישראל ולקבלתה כחברה בליגה הערבית. (דרך אגב, אני פרסמתי הצעה דומה מאוד בתחילת שנות החמישים.)
המלך חסן חשב גם שאפשר לעשות רבות באירופה. צרפת, בהנהגת ואלרי ז׳יסקאר-ד׳אסטן, תוכל למלא את תפקיד המפתח. הוא חשב שעלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי לסייע לז׳יסקאר נגד פרנסואה מיטראן בבחירות ההולכות וקרבות.
אבל מה על ארצות הברית? האם יש לנו קשרים בצמרת הממשל? אם לא, לגנרל דלימי היו יחסים טובים עם סגן הנשיא דאז, ג׳ורג׳ בוש. הוא יסדיר פגישה.
בנעימה זו הסתיים הראיון. מתי וארנון נטלו לעצמם חפיסות גפרורים של המלך, למזכרת, והמלך ליווה אותנו לחדר האורחים, שבדומה למשרדו הדיף ריח עז של קטורת, ולחץ את ידינו בחמימות.
בחוץ, באור השמש החורפית המרהיבה, התפרקה המתיחות בגל של עליצות. הראיון התנהל היטב, הרבה יותר טוב מכפי שיכולנו לצפות. המלך היה יותר מידיד, הוא היה בעל-ברית.
עמדנו בחבורה והחלפנו התרשמויות והצעות של הרגע האחרון. "אל תלחצו עליו, בבקשה!" יעץ חאלד. סיפרתי לו שפעם, באחת מוועידות השלום בפירנצה, אמר ראש העיר לה פירה, איש אדוק בדתו: "אלוהים הוא כל-יכול. הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אפילו לכונן שלום בין ישראל והערבים בן-לילה. אבל הוא רוצה שילחצו עליו!"
החלפנו כרטיסי ביקור, מספרי טלפון, חיבוקים ונשיקות. בן סודה התלוצץ: "אני יודע שאלה נשיקות של ידידות - לא יותר."
מן האחוזה המלכותית הובלנו ישר לנמל התעופה על שם המלך מוחמד החמישי, מדרום לקזבלנקה. בדרך עברנו בשולי אותה עיר, שממנה עלו לישראל יהודים מרוקאים כה רבים. איש בטחון חיכה לנו בנמל התעופה והוליך אותנו לאולם האח"מים, שם הוגש לנו תה מרוקני מבושם. משם