שהשלימו עם עובדת קיומה של ישראל ועם הצורך להכיר בה. את השפעתה הרגשית של מלה זו על הפלסטינים אפשר להשוות רק להשפעתה של המלה "פאשיזם" או אפילו "נאציזם" על היהודים. אין זה משנה מה אומרות עובדות ההיסטוריה - כל פלסטיני מקשר בדעתו את הציונות עם שרשרת הטרגדיות שהוליכו לגירושו של רוב העם הפלסטיני מארץ אבותיו, ולהכפפת הנותרים בה למשטר דיכוי. מבחינת הפלסטינים, הציונות היא התגלמות השטניות, הצורה הגרועה ביותר של גזענות, הפאשיזם היהודי.
ומצד שני, כמעט כל היהודים רואים את עצמם כציונים, גם אם אינם תמימי-דעים באשר לפירוש המלה. השלום בין העם הפלסטיני לבין ישראל יצטרך להיחתם בין הפלסטינים, המזדהים עם אש"ף, לבין עם ומדינה המזדהים בשלמות עם הרעיון הציוני והתנועה הציונית. וזה, כפי שאמר האמלט, הוא עיקר הבעיה.
השתדלנו ביודעין שלא להקל על הפלסטינים להתחמק מן השאלה, ולפיכך הדגשנו את העובדה שהמועצה הישראלית היא גוף ציוני. לא ראינו שום טעם בהכרתו של אש"ף בגופים לא-ציוניים, משום שהדבר לא קירב אותו כחוט השערה להכרה הדדית - בדיוק כפי שעמדנו בישראל על כך שכל כוחות השלום, ובסופו של דבר המדינה עצמה, חייבים להכיר באש"ף.
סרטאווי הגיע לכלל הכרה ברורה בכך, ואימץ את הקו הזה באורח שאינו משתמע לשתי פנים. בראיונו זה אחז את שור בקרניו וניסח תיאוריה שנועדה לאפשר לפלסטינים להתמודד עם הבעיה. העובדה שערפאת אישר את הקטע הזה הפכה אותו איפוא לבעל חשיבות כפולה ומכופלת.
יתר על כן, ערפאת שיגר מספר איתותים בעצמו. היה ברור שהוא נעשה מודע מאוד לחשיבותה של דעת הקהל הישראלית, לצורך לתמוך בתנועת השלום בישראל. הוא בחר לצורך זה בתנועת של"י, שנוסדה על-ידי המועצה הישראלית ויוצגה באותה עת בכנסת על-ידי. של"י גם הגדירה את עצמה רשמית כמפלגה ציונית.
ב-19 בדצמבר 1980 התראיין יאסר ערפאת באחד הבטאונים החשובים ביותר בעולם הערבי, אל-חוואדת׳ הביירותי, בעל קהל קוראים של מיליונים, ביניהם פלסטינים רבים. באחד הקטעים נאמר:
בעקבות החלטתה של ממשלת ישראל המונעת בעד פוליטיקאים ישראלים
לשאת ולתת עם אש"ף וליצור כל מגע עמו, מהו עתיד יחסיכם עם מפלגת
השלום הישראלית של"י?
"אנחנו ממשיכים. החלטתנו היא ההחלטה שהתקבלה במועצה
הלאומית הפלסטינית ב-1977. ההחלטה מדברת על יוזמה לדו-שיח עם