שנערך בקילומטר ה-101 (מקהיר) אחרי מלחמת יום כיפור, פנה הנציג המצרי הבכיר, גנרל עבד-אל-ר׳אני אל-גמאסי לבעל התפקיד המקביל בצד הישראלי, האלוף ישראל טל, ואמר לו שמצרים מוכנה לחתום עתה על הסכם מצרי-ישראלי. טל חש אל ראש הממשלה ובישר לה על כך בהתרגשות רבה. גולדה ציננה את התלהבותו. היא אמרה לו שיש לה הסכם עם הנרי קיסינג׳ר על כך שמסמך מעין זה צריך להיחתם בז׳נבה תחת חסות אמריקנית. ואכן, המשא-ומתן בקילומטר ה-101 נפסק בשלב זה, רק כדי להתחיל מההתחלה בז׳נבה. אבל אין ספק בכך שהאינטרס הישראלי חייב הסכם ישיר ודו-צדדי עם מצרים, שהיה יכול לשמש כתקדים שאין ערוך לו.
אותה שיחה עם סרטאווי הטביעה בי רושם עמוק. מאוחר יותר באותה שנה סיכמתי אותה, מבלי להזכיר את סרטאווי, במאמר שפרסמתי ב-New Outlook תחת הכותרת, "האם אמריקה רוצה בשלום?" אצטט כאן את פתיחת המאמר:
סימן השאלה שבכותרת איננו רק סממן דקדוקי ותו לא. הוא משקף את תוצאותיה של חקירה שנמשכה חודשים רבים.
בדומה לרבים מחברי, דבקתי במשך זמן רב בעיקר מדיני שהיטיב לבטאו ד"ר נחום גולדמן. רוח הדברים היא זו, פחות או יותר: לארצות הברית יש אינטרס בסיסי בהשגת שלום באזורנו. מאז 1967, עמדו ממשלות ישראל בזו אחר זו כמכשול לשלום, בגלל דבקותן בשטחים הכבושים. במוקדם או במאוחר יצטרכו האמריקאים לכפות שלום על ממשלה ישראלית סרבנית. אם לא עשו זאת עדיין, הרי זה רק משום טפשות או תמימות או פחדנות מצד פוליטיקאים אמריקניים מסוימים. ברגע שיוסר מכשול זה, יבוא השלום הכפוי הבלתי-נמנע.
קל מאוד לבלוע את הרעיון הזה. הדבר מקל מאוד על החיים. הוא מעתיק את נטל האחריות למישהו אחר. הוא מקל עלינו לחיות עם חולשותיו של מחנה השלום הישראלי. הוא עולה בקנה אחד עם השכנוע האהוב כל-כך על אינטלקטואלים רבים, כי משהו "מוכרח" לקרות.
זהו גם רעיון קרוב לליבם של אנשים כמוני, הרוחשים חיבה עמוקה לארצות הברית ולאורח החיים האמריקני. כמובן, אמריקה שגתה בווייטנאם, אבל ביסודו של דבר, מדיניות ארה"ב חייבת לשקף את אהבת השלום. כך, לפחות, היינו רוצים לחשוב.
אבל יש לאמונה זו גם בסיס מוצק יותר. מבחינה אובייקטיבית, למראית עין, יש לארצות הברית אינטרס ממשי ועמוק בשלום באזור.
הפלסטינים ישנם כאן. שום איש הצופה במתרחש בעיניים פקוחות אינו יכול להתעלם מן הלהט הלאומני שלהם. אי-אפשר למנוע מאומה של ארבעה מיליוני אנשים נבונים את לאומיותה, מבלי לגרום להתפוצצות. שלא כמו הכורדים, הפלסטינים הפזורים נמצאים בשטחים חיוניים של