כבר עתה, הוא נחשב כאויב מספר אחד לתוכניותיה של סוריה עבור אש"ף. לא היו לו אשליות באשר לצעדו זה. הוא שם את נפשו בכפו. אבל, שוב כדרכו, הוא עשה זאת בפקחות.
עיצאם סרטאווי יצא לדמשק כחבר פמלייתו האישית של יאסר ערפאת.
הוא הניח, ובצדק, שהסורים לא יהינו לגעת בו כל עוד הוא נשאר צמוד לערפאת, משום שזו תהיה פגיעה בלתי-נסבלת. הסורים עוד לא היו מוכנים לכי.
באותה עת היתה סוריה שרויה במלחמה קטנה עם לבנון. ימים אחדים לפני כינוס המל"פ פתחו הפלנגיסטים בשרשרת של מאורעות שנועדו לגרור את ישראל למלחמה בסוריה. הם תקפו עמדות סוריות בעיר הנוצרית זחלה, מוצא העראק הזחלאווי המפורסם ונקודת-מפתח אסטרטגית להגנת דמשק מפני כל פלישה אפשרית ממערב. הסורים הגיבו בפראות והטילו מצור על העיר. המנהיגים המרוניים שיגרו שדרי אס-או-אס לישראל והפצירו בממשלתה להציל את הנוצרים מרצח-עם. כיום סבורים הכל בישראל שהתוכנית כולה נהגתה במשותף עם הרמטכ"ל רפול, רב-אלוף רפאל איתן - לאומן ימני קיצוני, שנועד עם ראשי הפלנגות ימים אחדים לפני-כן.
בסופו של דבר, בלם מנחם בגין את עצמו על סף המלחמה. אבל הוא הירשה לחיל האוויר להפיל מסוקים סוריים. באותה עת שימש בגין גם כשר הבטחון. שעתו של אריאל שרון טרם הגיעה.
כשהמזרח התיכון מתנודד על סף מלחמה וקרב מתחולל לא רחוק מדמשק, היתה האווירה בבירת סוריה מלחמתית עוד יותר מהרגיל. אם תפרוץ מלחמה, תהיה הזעיר-מדינה של אש"ף בדרום לבנון הראשונה שתספוג את מחץ ההתקפה. משום כך היה אש"ף תלוי באותו זמן יותר מתמיד בחסות צבאית סורית, ושני הצדדים, אש"ף וסוריה, היו תלויים בברית המועצות לאספקת נשק וסיוע אחר.
זה היה המצב שבו הרהיב עיצאם סרטאווי להשמיע את קולו.
הדברים התחילו באורח רגוע למדי. צופי הטלוויזיה בישראל, בעזרת תנאים אקלימיים יוצאי-דופן, יכלו לצפות בפתיחת המועצה הלאומית ולראות ברור את עיצאם סרטאווי ליד ערפאת. המזכיר הכללי הטוניסאי של הליגה הערבית נשא נאום מתון יחסית, והזכיר את ישראל בשמה. נאום הברכה של אסד היה שיגרתי. אבל כשנפתח הדיון הכללי, יצאו הקיצונים להתקפה מתואמת על סרטאווי וגינו כל מגע עם ישראלים - למעט הקומוניסטים, אולי.
ראש הסיעה הפרו-סובייטית בפת"ח, מג"ד אבו-שראר (האיש שפגשתי בוועידה ב-1979, ושמותו ברומא כעבור זמן יתואר בפרקים הבאים) תקף