הצביעה בעד המלחמה. מדוע נמנעת המפלגה-האחות הצרפתית מלגנות את המעשה? העסקנים חייכו בנימוס, הביעו את צערם העמוק ואפילו הזמינו אותנו למסיבת עיתונאים שבה דיברו על פוליטיקה צרפתית ושילבו מספר משפטים בלתי-מחייבים על לבנון.
ממשלתה הסוציאליסטית של צרפת, בדומה לאמריקאים, בדומה לרוסים, חיכתה לראות כיצד ייפול דבר וחישבה בציניות את התועלת העשויה לצמוח לה מן האסון של הפלסטינים. אני חשבתי בלי הרף על השואה. השתיקה הזאת, הציניות, הבעת הצער המנומסת - היתה זו חזרה, בזעיר אנפין, על התנהגותו של העולם באותן שנים נוראות. היה זה נושא שהרביתי לדבר עליו בישראל - מדוע שתק העולם? מדוע לא קם מישהו ועשה מעשה כלשהו בעת שהיהודים עלו בעשן, מלבד כמה חסידי אומות העולם?
הרגשנו ששומה עלינו לנהוג כ"חסידים" במובן הנעלה של המלה, כפי שהיינו רוצים שאחרים ינהגו בשעת מצוקתנו אנו.
למחרת הסדירו ידידים צרפתים מסיבת עיתונאים לשלושתנו - עיצאם, מתי ואני. ישבנו ביחד על הבימה מול כ-100 אנשים מלאי חששות, יהודים נקופי-מצפון, פלסטינים נואשים, צרפתים ואירופים מודאגים אחרים. בדברי הפתיחה שלי, השמעתי את ההצהרה הבאה:
אנו רואים את עצמנו כפטריוטים ישראלים. אנו חוששים ביותר לעתיד מדינתנו ולחוסנה המוסרי. ההרג וההרס במלחמה הזאת העניקו משנה דחיפות וחשיבות לתפקידנו, לשים קץ לסכסוך הזה. מר שרון אומר שמלחמה זו מיועדת להרוס את אש"ף אחת ולתמיד. ואנו אומרים: כתום המלחמה המיותרת הזאת, הכרח לפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד. אנו רוצים שישראל תציע לעם הפלסטיני משא-ומתן מידי על בסיס הכרה הדדית בזכות ההגדרה העצמית.
כשהסתיימה מסיבת העיתונאים, נגשה אלי אשה שישבה בשקט ליד הקיר, לחצה את ידי והציגה את עצמה. היא היתה קלוד המשארי, אלמנתו של נציג אש"ף בפאריס שנהרג שנים אחדות לפני-כן בידי המוסד, שהצמיד התקן אלקטרוני מתוחכם ביותר לטלפון שלו.
בלילה ההוא ישנתי באחד מחדרי השינה בדירה ששימשה כמשרדו של עיצאם. בחדר השינה השני ישנו שני פלסטינים, רופא מעזה ושומר-ראש מפת"ח. לפני צאתו לביתו, נתן לי עיצאם את אקדחו. במשך הלילה צלצל הטלפון פעמים אחדות, שיחות מביירות. לפני שנרדמתי, חשבתי על מצבי המשונה. הנה אני, ישן במקום שהיה נקרא בלי ספק בשם "קן מחבלים"