היה זה ערב נורא, נורא ואיום.
הוא התחיל לגמרי לא רע. קבוצת שלום באמסטרדם הזמינה אותי להשתתף בדיון ציבורי ביחד עם נציג אש"ף. ציפיתי לפגוש את עיצאם, אבל במקומו הופיע עימאד שאקור. גם עיצאם היה שם, אבל יאסר ערפאת החליט להרחיב את מספר אישי אש"ף המופיעים על בימות ציבוריות ביחד עם ישראלים ציונים. כדי להדגיש את החלטיותו להתקדם לעבר יוזמת שלום, אחרי הקרב על ביירות, שלח את עימאד, חבר הסגל האישי שלו ויועצו לעניינים ישראליים. שאקור היה אזרח ישראלי שעזב את ישראל אחרי שנאסר כמה פעמים. הוא היה האיש שתרגם בשביל ערפאת קטעי עיתונות מישראל, וביניהם כל מאמרי בעולם הזה. פגשתי אותו בביירות בזמן המצור.
ישבתי עם עימאד על הבימה, אחרי הופעה של להקת מחול פלסטינית, והדיון כבר התחיל, שעה שנמסרה לנו פיסת נייר. נאמר בה כי זה-עתה הגיעו ידיעות על טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות.
היה זה ב-18 בספטמבר 1982, ערב ראש השנה.
המשכנו בדיון כאילו לא אירע דבר, שוחחנו על שלום, על דו-קיום בין ישראל לבין מדינה פלסטינית, על משא-ומתן בין ממשלת ישראל לבין אש"ף. ובעודנו מדברים, נמסרו לנו פיסות נייר נוספות. מאות אנשים נטבחו במחנות הפליטים סברה ושתילה, שתי עיירות דלפוניות שביקרתי בהן רק לפני חודשיים, אחרי ראיוני עם יאסר ערפאת.
אחרי המפגש חזרתי עם עימאד למלון הקטן שבו התגוררנו שנינו. שוחחנו בעברית, שפה שעימאד שלט בה היטב - הוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. "הם רוצים להרוס כל אפשרות של הידברות בין פלסטינים וישראלים," אמר לי והוסיף, "אנחנו לא ניתן להם!"