עברו כמעט שנתיים מאז ביקורנו ברבאט. המלך חסן הבטיח לנו שיזמין אותנו שוב, והפעם בפומבי. התערבות אמריקנית, לדעתו של עיצאם, מנעה זאת. ועכשיו, לפתע פתאום, קיבלתי מסר בהול מעיצאם: בוא מיד, המלך רוצה להיפגש אתך.
הרקע, כפי שנודע לי מאוחר יותר, היה יוזמת השלום ההולכת ומתפתחת של הנהגת פת"ח בעקבות ביירות, שאותה אתאר בפרקים הבאים. ערפאת ואבו מאזן ביקשו מהמלך שיקבל את פנינו בפומבי, כדי להכשיר את הקרקע למפגש ישיר ופומבי בינם לבינינו. אחרי שכל העולם שמע על פגישתי עם ערפאת בעת המצור על ביירות, מצא המלך חסן שיש ביכולתו להיעתר לבקשה זו. הוא עמד לצאת לארצות הברית כדי לשוחח עם הנשיא רייגן ולנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, ובהזדמנות זו ישמח להעניק לנו ראיון. התאריך, כפי שהבין זאת עיצאם, היה 21 באוקטובר 1982, ואנו חשנו לפאריס לקבל תדריך מעיצאם, שלא יכול לצאת לארצות הברית בעצמו משום שעניין האשרה שלו טרם בא על פתרונו. נשארנו יום אחד בפאריס, ואז טסנו הלאה לניו יורק. שם, נאמר לנו, יקבל נציגו של המלך את פנינו בנמל התעופה, ומכאן ואילך נהיה אורחיו של הוד מלכותו.
עברנו את ביקורת הדרכונים. בנמל התעופה קנדי, אספנו את חפצינו ועמדנו בתור ארוך לביקורת המכס, נוהל אנאכרוניסטי המיוחד לארצות הברית ויש בו כדי להרתיח את הדם. כל הזמן הזה תרו עינינו סביב, מנסות לאתר אדם הנראה במרוקאי נכבד. כשעברנו את המכס נעשינו מודאגים במקצת, אלא שאז הופיע אדון צעיר ובירך אותנו. הוא היה נציג הקונסוליה המרוקנית.
הוא לקח אותנו משם בלימוזינה גדולה ומפוארת. אנו, בדרכנו הישראלית הנמרצת, המטרנו עליו שאלות: האם נתראה עם המלך היום או מחר, האם נספיק להחליף בגדים, האם ניגש קודם למלון או ישר אל המלך? האדון הצעיר חייך בנימוס. כל דבר בשעתו, כל דבר בשעתו. תפקידו שלו הוא להביא אותנו למלון וולדורף טאוורס. שם נשמע את כל התשובות.
התברר שהמרוקאי הוא בךבךי, ובשעת הנסיעה למנהטן שוחח עמו מתי פלד בערבית על התרבות הברברית ועל יהודי מרוקו. להפתעתנו, שמענו מפי הפקיד המרוקני שכ-5,000 ישראלים ממוצא מרוקני מבקרים במרוקו מדי שנה - עובדה שלא היתה ידועה ברבים בישראל.
בוולדורף טאוורס קיבלו את פנינו בכבוד מרובה. הוכנה לנו דירה מפוארת, ובצדה עוד שני חדרים. החלטנו שמתי יתגורר בדירה, אשר תשמש אותנו גם כמפקדה זמנית.