משתפי-פעולה גלויים ומלשינים, נהרגו. הריסון העצמי הזה היה תוצאה של טראומה היסטורית. בעת המרד הפלסטיני בשנים 1936 -1939 ניהל המופתי הגדול של ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני, המנהיג הלאומני, מערכה של רצח סיטוני נגד יריביו, והנזק שנגרם אז להנהגה הפלסטינית לא שוקם במשך שנים רבות. איש לא רצה לחזור על כך שוב. היריבויות בין נאמני אש"ף לבין אלה שנותרו פרו-ירדנים, וכן בין תומכי הסיעות השונות בתוך אש"ף, לא הוליכו למרחץ דמים.
אחרי הקרב על ביירות, היתה ההערצה לערפאת בגדה המערבית כמעט ■ מוחלטת. הוא היה יותר ממנהיג פוליטי. הוא נהפך לגיבור לאומי. הנאמנות לו ולאש"ף לא ידעה מצרים. כל מאמציהם של האמריקאים והשאר לשכנע את מנהיגי הגדה המערבית שימלאו תפקיד עצמאי נדחו חד-וחלק. אולם בה בעת גילו רבים מתושבי הגדה המערבית קוצר-רוח כלפי הפוליטיקאים של אש"ף, וחשדו בהם כי אין הם מודעים לדחיפות המצב.
חששותיהם לא היו נטולי-סיבה. אש"ף היה גורם בפוליטיקה הביך ערבית. הוא נאלץ למלא תפקיד בפוליטיקה הפנימית, תחילה של ירדן ואחר-כך של לבנון. הוא נגרר, במידה רבה שלא מרצונו, למלחמת האזרחים הלבנונית. חלק ניכר ממרצו הושקע במאבקים צבאיים ופוליטיים שכמעט לא היה להם קשר ישיר ליעדים הלאומיים הפלסטיניים.
אחת התוצאות היתה שתושבי הגדה המערבית לא אורגנו למאבק נגד הכיבוש הישראלי, מה שהיה יכול לקרות בקלות (למרבה הקלתן של ממשלות ישראל). לא היתה הנהגה אפקטיבית שתארגן מרי אזרחי נוסח מהטמה גנדי, כגון שביתות כלליות. מאה אלף פועלים מהשטחים הכבושים עברו לישראל מדי יום ביומו ומילאו תפקיד מכריע ברבים מענפי המשק הישראלי. אפילו ההתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים, שאיימו במישרין על קיומו הלאומי של העם הפלסטיני, נבנו בידי פועלים פלסטינים. פועל הבניין היהודי, לשעבר גאוותה של התנועה הציונית, היה כלא היה.
היה זה חלומו של עיצאם סרטאווי לאושש את תפקידם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה במערכת אש"ף, לאפשר להם למלא תפקיד מרכזי בעיצובה מחדש של המדיניות הפלסטינית. הוא שיער נכונה שאותם פלסטינים, הואיל ויש להם האינטרס האישי החזק ביותר בפתרון שיסיר את הכיבוש הישראלי מעל גבם ויציל את אדמותיהם, יוכלו להיות עמוד השדרה של מדיניות השלום של ערפאת, ויצמצמו את השפעתם של הסרבנים, הממלאים באש"ף תפקיד שאינו עומד בשום יחס לעוצמתם האמיתית.
קו המחשבה הזה היה מקובל לחלוטין על פרייג׳. אבל כיצד אפשר