תגובותי וביקש את עצתי. לא היו רבים שבפניהם היה יכול להודות ברעיונות כה מסוכנים.
הוא תכנן צעד מהפכני: הקמת כוח חדש בפוליטיקה הפלסטינית, לא פחות ולא יותר - מפלגת שלום פלסטינית.
ראיתי את ראשית נביטתם של הרעיונות הללו בימי המצור על ביירות. בזמן שכולנו האמנו כי אריאל שרון מתכונן להתקפה הסופית על העיר כדי לחסל את יאסר ערפאת ואת עמיתיו שם, חשב סרטאווי בקול רם, בנוכחותי, על השלב הבא, אם יקרה הגרוע מכל. בעודו עושה כל שהיה לאל ידו כדי לעזור לערפאת ולהציל את אש"ף בעיר הנצורה, חשב על הקמת אש"ף חדש, כמתחרה לאש"ף הנתון לשליטה סורית, שהיה מוכן להיכנס לפעולה בדמשק. כמו דה גול אחרי נפילת צרפת, ראה סרטאווי את עצמו כאיש המתאים להשמיע קריאה דרמטית להיערכות פטריוטית מחודשת, לעמוד בראש אש"ף שינהל מדיניות פלסטינית עצמאית המוליכה להקמתה של מדינה פלסטינית.
אפשרות זו לא התממשה בסופו של דבר. כוחות אש"ף, ויאסר ערפאת בראשם, פונו מביירות בשלום ובגאווה, אש"ף המשיך לתפקד. אבל משהו היה שלא כשורה.
החוויה באלג׳יר נתנה את אותותיה בסרטאווי. הוא היה מר-נפש. הוא חש כי הופקר לאויבי השלום. הפעילות שניהל מטעם הנהגת אש"ף הושארה שוב מחוץ למסגרת הלגיטימית הפלסטינית.
בימים הראשונים אחרי אלג׳יר, חשב עיצאם לנטוש כליל את מאמציו. אבל לא איש כמוהו ימשוך את ידיו ממשימתו רק משום שאויביו זכו בנצחון טקטי. ראיתי אותו מתאושש, נחוש בהחלטתו להחזיר מלחמה שערה. הוא ניסה לנתח בשכלו האנליטי את הסיבות למפלה, ולמצוא דרך לשינוי המצב.
בפאריס, בדרך ללונדון, בלונדון ואחר-כך בהולנד, שוחחנו בלי הרף על הבעיה. הצרה, לדעתו, היתה נעוצה בקיומו של מיעוט חזק באש"ף, בהנהגת לוב וסוריה ובמימונן, שביקש להכשיל כל צעד פלסטיני עצמאי לקראת שלום. לא היה כוח מאורגן שיתנגד ללחצים הללו. לא היתה קבוצת-לחץ לשלום, לא היתה מפלגה מאורגנת שתוכל להפיץ את בשורת הפתרון בדרכי שלום, להסביר אותו להמונים בפזורה הפלסטינית. על החולשה הזאת כבר עמדו אינטלקטואלים פלסטינים רבים, כגון החוקר הידוע אדוארד סעיד, שאמר לי פעם כי ערפאת אינו יכול לבצע את מדיניותו משום שגם הוא וגם סרטאווי לא ניסו מעולם להסביר אותה ממש להמונים הפלסטינים.
כיצד אפשר להקים קבוצת-לחץ כזאת? על מי היא צריכה להתבסס?