על מושב המל"פ באלג׳יר:
לא כיניתי אותו מושב של הרוב הדומם, אבל בשיחות שונות הבעתי את הערכתי - וזו רק הערכה, אין לי שום אפשרות להוכיח זאת עובדתית - שהשקפותי מייצגות את דעתו של הרוב הפלסטיני הדומם. אני מבסס זאת על כמה קריטריונים. לדוגמה, כשהאח אבו עמאר נפגש לאחרונה עם גנראל מתי פלד ומשלחת של המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני, נשמעו מספר קולות שמתחו ביקורת חריפה ואף השמיעו דברי עלבון. אבל ממחנות הפליטים בלבנון הגיעו מסרים של תמיכה במפגש זה, ופורסמו הודעות תמיכה. אלה היו המחנות שבהם התרחש הטבח, ואלה היו הפלסטינים המבינים את הסכנה של התחזות לפטריוטים כדי לרכוש יוקרה, היודעים עד כמה מזיקה והרסנית היא הגישה הזאת. אותם פלסטינים במחנות הפליטים שבהם התחולל הטבח, למדו נוכח פני המוות מהי חכמה פוליטית ומהי משמעותן של גישות שפויות ומציאותיות העוסקות בעולם כפי שהוא במציאות, ולא בעולם שאין כל זיקה בינו לבין המציאות. אלה שנותרו בחיים הבינו שאילו גברה יד החכמה הפלסטינית לפני הפלישה, הם לא היו נטבחים במחנותיהם. הם מבינים שמה שקרוי בגידה בפי הקיצונים איננו בגידה, אלא הקיצונות עצמה היא שיא הבגידה הלאומית.
על הרוב הפלסטיני:
לכן אני אומר: כן, ישנו רוב דומם פלסטיני שהחל להשמיע את קולו, ואני מאמין שמה שאני מציע ומה שאני מבטא הוא דעתו של הרוב הזה.... מבין אלה שהקדישו את עצמם לשירות עמנו, אני היחיד שדיברתי בגלוי ובכנות. כתוצאה מכך סבלתי כל מיני תלאות והשמצות. הרשימה ארוכה ואינני רוצה לפרט אותה כאן. אני רוצה שעמי יקבל את זכויותיו במידה הנרחבת ביותר שבגדר האפשר. אני איאבק בכל כוחותי על מנת שלעמי יהיו מדינה, יישות, זהות ודרכון.
על שלוש גישות שונות:
כיצד נגשים את מטרתנו? בכך חלוקות הדיעות. ישנם הטוענים שאל לנו לפעול בחפזון, והדיעה הזאת נשמעת לעתים קרובות. החושבים כן מאמינים שאין ביכולתנו להשיג שום דבר כמצב הנוכחי, שכל תנועה פוליטית יכולה רק להזיק לנו, משום שהיא תאלץ אותנו לוותר על קלפים פוליטיים חשובים ביותר. ישראל לא תהיה לעולם יישות לגיטימית, כל עוד לא נכיר בה אנו. לכן, עלינו לחכות 100 שנה עד שיישתנו הנסיבות, ואז