פאייטה סיפר על שיחה דומה עם מנהיג אלג׳יריה הוואדי בומדיין, שאמר לו כי הערבים היו צריכים להמשיך להילחם ב-1973. "אבל הישראלים היו כובשים את קהיר!" שיסע אותו פאייטה, ועל כך החזיר לו האלג׳ירי: "אז מה? אלג׳יריה היתה נתונה תחת כיבוש צרפתי במשך יותר ממאה שנה, ובסופו של דבר שחררנו אותה!"
עם ידידים כאלה, הפלסטינים אינם זקוקים לאויבים.
כשניתחתי את המצב ביחד עם פאייטה, הערתי כי לדעתי, האינטרס הישראלי מחייב כריתת שלום עכשיו, כשישראל היא בשיא כוחה. הוא השיב על כך: "זהו כל העניין."
לדברי עימאד שאקור, אנשי אבו נידאל לא נחו על זרי הדפנה הרצחניים שלהם. הם ניהלו מערכה פרועה נגד אבו איאד, ראש שירותי הבטחון הפלסטיניים, ששמו האמיתי הוא סאלח חלאף. לפי עלון שהפיץ אבו נידאל, שמו האמיתי היה דווקא יצחק חלפה, יהודי.
עימאד עצמו חשש למשפחתו. היתה זו בעיה פשוטה, הממחישה את המצב הפלסטיני אולי יותר מכל דבר אחר: השאלה היכן להחזיק את משפחתך. עצם הבחירה במקום מגורים ובבית-ספר לילדים היא הכרעה פוליטית. אבו ג׳יהאד העביר את משפחתו לעמאן לפני שיצא בגלוי בקו אנטי-סורי; עימאד שאקור שלח את משפחתו לקהיר.
בוקר אחד, בזמן שישבנו בטרקלין מלוננו הקטן וחיכינו למאבטחים שיקחו אותנו לנמל התעופה, מצאנו את הפתרון המושלם לטיפול בבעיית הציונות - מונח היקר לליבם של רוב הישראלים, אולם הוא לצנינים בעיני כל הפלסטינים. הסכמנו לדחות את הדיון אודות טיבה של הציונות ותולדותיה ליום שלאחר כריתת השלום בין עמינו.
טסנו ביחד לרומא ונפגשנו שם עם מחמוד דרוויש, משורר פלסטיני מבריק שגדל בישראל, נאסר והורשה לעזוב את הארץ. לשירה יש תפקיד חשוב בקרב הפלסטינים. באחד המושבים של המל"פ באלג׳יר, ריתק דרוויש את הקהל כשהקריא שיר חדש וארוך מפרי עטו, שהוקדש למל"פ. קלטות של אותה הקראה עברו בלהיטות מיד ליד בין הפלסטינים.
מחמוד בא לרומא כדי לקבל פרס ספרותי שהוענק לו. כולנו השתתפנו בטקס, ושם נפגשנו עם נימר חמאד, אחד הדיפלומטים הפלסטינים המוכשרים ביותר, שייצג בשעתו את אש"ף ברומא. כשנסענו ביחד במכונית אחרי הטקס, עימאד, מחמוד ואני פטפטנו בעליצות בעברית, עד שחמאד שנהג במכונית פנה לאחור והתלונן; הוא איננו דובר עברית.
☆ ☆ ☆