העיתונאים הישראלים העוינים, המדווחים לשגרירות ישראל. אם נחזור ונספר מה קרה, יחזור גלגל השלום הישראלי-פלסטיני שנים רבות לאחור.
השעה היתה כמעט שתיים לפנות בוקר, אבל עימאד החליט שהמצב חמור עד כדי כך שעליו להודיע על כך מיד לאבו עמאר. "אם הוא עוד לא שכב לישון, אני אסדיר לך פגישה מידית אתו. אם הוא במיטה, אעיר אותו ואדבר אתו בעצמי," אמר.
הוא חזר כעבור שעה. בעודנו פותחים בקבוק ויסקי שני, אמר לי עימאד שהכל הוסדר. אבו עמאר, שכבר עלה על משכבו, הבין את הבעיה. הוסכם שבסוף נאומו, למחרת בבוקר, הוא ייגש אלינו במופגן ויחבק אותנו. אם הדבר לא יהיה אפשרי בגלל סידורי הבטחון, הוא יזמין אותנו מיד לפגישה פומבית.
למחרת בבוקר המה הבניין כולו. כאיש פרלמנט ותיק, זיהיתי את הסימנים המצביעים על כך שדבר-מה דרמטי ובלתי-רגיל ממשמש ובא. ברגעים מעין אלה יש אווירה כבושה של התרגשות, האולם מתמלא לפני השעה היעודה, הצירים מתקוטטים על מושבים, מזכירים ועוזרים שונים ממלאים את המעברים והיציעים.
הם לא נחלו אכזבה. יאסר ערפאת, לבוש במדי החאקי הרגילים שלו, ראשו עטוף בכפייה אדומה, השמיע נאום עצוב ונוגע ללב. זכרון מימי ילדותי צץ ועלה בי לשמע הדברים. הייתי בן שלוש-עשרה כשגורש ממולדתו היילה סלאסיה, הנגוס של אתיופיה, במקלעי האיטלקים ובגז המרעיל שלהם, ובא להופעה דרמטית בפני חבר הלאומים בז׳נבה, בעצם המקום הזה, לפנות לשווא למצפון העולם.
ערפאת, כמו קדומי לפניו, מנה אחת לאחת את החלטותיה המרובות של המועצה הלאומית הפלסטינית שבירכו על תוכניות שלום בינלאומיות ואימצו אותן. כשציטט את התוכניות הללו, שכולן הכירו במדינת ישראל לפחות מכללא, וחלקן - כמו תוכנית השלום של ברז׳נייב - הכירו בה במפורש, אמר יושב-ראש אש"ף לוועידה, למעשה, שארגונו מוכן לשלום עם ישראל. אלא שכמו במקרים כה רבים בעבר, הוא לא אמר את המשפט הישיר היחיד, הברור, החד-משמעי, הנחוץ כל-כך כדי לשכנע את הישראלים, שאינם נותנים כלל את דעתם לניסוחים דיפלומטיים.
לקראת סוף נאומו, פנה ערפאת לעבר היציע שבו ישבנו מתי ואני, ופנה אלינו במישרין: "בהזדמנות זו, אני סבור שיש להזכיר את הכוחות הדמוקרטיים והמתקדמים היהודיים בישראל ומחוצה לה שגינו את המלחמה, גינו את הפלישה, גינו את מעשי הטבח בסברה ובשתילה וגינו את מדיניות ההתפשטות, הדוגלים בעוז בזכויות עמנו. אני מוסר להם את ברכותי ואת הערכתי על עמדתם האמיצה, במיוחד נוכח הטרור של