ואני רוצה להישאר כועס," אמרתי. "ברגע שאני מתחיל לשתות, אני מתרכך."
אבו פייסל שאל על מה אני כועס, ואמרתי שאני רוצה למתוח ביקורת על אי-נכונותה של הנהגת אש"ף לאפשר לפלסטינים בשטחים הכבושים למלא תפקיד מרכזי יותר. מאז ומתמיד חשבתי שהואיל ואש"ף מתבסס בעיקר על הפזורה הפלסטינית, ואינו מסתמך כראוי על 1.5 מיליון פלסטינים החיים בשטחים הכבושים, הדבר מונע בעדם לגלות התנגדות פעילה ולא-אלימה לכיבוש.
"בסדר, אל תשתה והישאר כועס," נעתר אבו פייסל, "ואמור זאת לאבו מאזן!"
☆ ☆ ☆
בפגישתנו הקודמת בטוניס, חמישה-עשר חודשים לפני-כן, התעקש אבו מאזן לדבר ערבית, בטענה שהאנגלית שבפיו אינה די שוטפת. הוא הסתמך על עיצאם שתירגם את דבריו. עכשיו התברר שהאנגלית שלו מצוינת, ושוחחנו בחופשיות במשך שעתיים במהלך ארוחה טוניסאית. פינו למעננו חדר אוכל מיוחד, וכמה שומרי-ראש ניצבו בחוץ.
אבו מאזן נראה כמו מורה ערבי. מנהגו ישיר וענייני, ושכלו שנון ואנליטי. בעודנו אוכלים בריק, התשובה הטוניסאית לבורקאס, הסביר לנו אבו מאזן את המצב הנוכחי באש"ף, ואילו אנו סיפרנו לו על הבחירות הקרובות בישראל. שני המצבים לא היו משמחים במיוחד.
אש"ף התכונן למושב השבעה-עשר של המועצה הלאומית הפלסטינית, שכבר נדחה פעמים אחדות. הקרע עם סוריה ועושי-דברה היה סופי - ואולי לא? בתווך ניצבו ארגונים שלא רצו בקרע עם סוריה, אבל נותרו נאמנים לאש"ף - החזית העממית של חבש, החזית הדמוקרטית של חוואתמה והמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שבדומה למוסקבה, הימרה על שני הצדדים גם-יחד. אבו ג׳יהאד ניהל באותה עת משא-ומתן עם הגורמים הללו באלג׳יר, בתקווה לשכנע אותם להישאר באש"ף ולהשתתף במל"פ, תוך קבלת דין התנועה שיתבטא בהחלטות המתקבלות ברוב קולות. הדבר לא קרה עדיין מעולם.
מצבם של חבש וחוואתמה היה עדין. בעת הקרב על טריפולי, הם לא בגדו בערפאת, ביודעם שהעם הפלסטיני תמים-דעים למעשה בתמיכתו במנהיג ובשנאתו לאנשים שיצאו בנשק נגד ההנהגה הפלסטינית. מצד שני, בסיסי ארגוניהם נמצאו בסוריה, משפחותיהם התגוררו שם, ובמובן ידוע, הם היו בני-ערובה בידי הסורים. הם גם גילו רגישות לקו הסובייטי.