בדרכו לסין היה ערפאת אורח הכבוד בקונגרס מפלגת השלטון הסוציאליסטית ביוון. הוא הציג שם את אותה הנוסחה. במסיבת עיתונאים, הוא נשאל אם "כל הצדדים" כוללים את ישראל, ועל כך השיב: "כל הצדדים," בהדגשת המלה "כל".
בה בעת העלה המלך חוסיין את אותה הצעה עצמה, והדגיש גם הוא שבוועידה כזאת צריכים להשתתף הן ישראל והן אש"ף.
זה לא היה מפתיע. אבל מה שהיה ראוי לציון הוא שהנשיא אסד, בראיון הראשון שנתן לאמצעי התקשורת האמריקניים אחרי שתיקה ארוכה, הציע אף הוא את ההצעה הזאת - חרף העובדה שברית המועצות, מטעמים ברורים, דיברה על ועידת שלום חדשה נוסח ז׳נבה. ב-1973, בז׳נבה, ישבו בראש הוועידה שרי החוץ האמריקאי והרוסי במשותף, וכן המזכיר הכללי של או"ם. סין ומערב אירופה לא היו מיוצגות. גם סוריה השאירה את מקומה פנוי.
היתה זו התקדמות רבתי - אך רק להלכה, שכל למעשה התעלמו ממנה כליל ישראל וארצות הברית. העיתונות הישראלית בקושי הזכירה את העובדות הללו.
הפעם היחידה ש"חוגים רשמיים" בירושלים (נוסח קבוע המתייחס תמיד למשרד החוץ) הגיבו על אחד מצעדיו האחרונים של אש"ף היתה כשדחו את ראיונו של ערפאת ללה נובל אובזארווטר בתואנה שהקריאה החד-משמעית להכרה הדדית בין ישראל ומדינה פלסטינית שלעתיד-לבוא אינה אלא עוד דוגמה לנכליו של אש"ף.
נראה שדחייה זו פגעה בערפאת. "אתה רואה," אמר לי, "עשיתי מה שביקשת ממני לעשות. השמעתי הצהרה חד-משמעית על הכרה הדדית וגינית, בתוקף התקפות גרילה על אזרחים. אבל התשובה היתה גסה מאוד." הוא הוסיף אחרי אתנחתה קלה, "גסה מאוד."
אמרתי לו שאין לו כל סיבה להיות מופתע. "ממשלת הליכוד רוצה לספח את השטחים הכבושים. היא איננה חוששת מפני אש"ף קיצוני. היא פוחדת עד-מוות מאש"ף מתון. ככל שהתבטאויותיך בזכות השלום ברורות יותר, כך תשובותיה גסות יותר. הגסות הזאת כשלעצמה צריכה לעודד אותך, משום שהיא מעידה עד כמה הם מבוהלים. כפי שאמר לך יעקב ארנון בפעם הקודמת, יש לממשלת הליכוד תשובה על כל צעד שתעשה, מלבד זה."
שוב הפצרתי בערפאת לעשות מחוות דרמטיות, כדי להידבר במישרין עם הציבור הישראלי. זה היה שוב המסר הישן-נושן שלי: כדי לשנות את עמדת הממשלה, יש לשנות את דעת הקהל. כדי לשנות את דעת הקהל, שהתאבנה במרוצת ארבעה דורות של מלחמה, יש צורך במחוות דרמטיות.