הפלסטינים השתנו, ואני מאמין שלמעשינו היתה איזו השפעה על כך.
האם אפשר לומר את אותו הדבר על הישראלים?
דיפלומט פלסטיני אמר לי פעם: "הפער בין שני הצדדים נשאר בעינו. ככל שאנו נעשים מתונים יותר, כך הישראלים נעשים קיצוניים יותר." ולא היתה טעות בידו.
בעצם הימים האלה, מגיעה סרבנותה של ממשלת ישראל לשיאים חדשים. קיים וטו ישראלי מוחלט על כל משא-ומתן עם נציגיו האמיתיים של העם הפלסטיני, לא רק מצד ישראל אלא גם מצד ארה"ב. תהליך השלום שכה מרבים לדבר עליו הגיע למצב של קפאון מוחלט. הממשלה, החוששת - ולא בלי סיבה - שתהליך השלום יביא להקמת מדינה פלסטינית בשטחים שממשלת האחדות הלאומית מייהדת עתה, מנסה לבלום את התהליך הזה באיבו.
מתוך הבנת חשיבותו של הדו-שיח שבו פתחנו, הממשלה חולקת לנו מחמאה מסוכנת. חוק חדש, ההופך את כל מה שעשינו בעשר השנים האחרונות לפשע, עשוי להביא אותנו לכלא. פגישה למען השלום היא כיום פשע. פגישה לשם מלחמה עודנה מצווה גדולה.
בה בעת חוקקה הכנסת חוק אחר, שנועד לשלול מן הערבים את ההשתתפות בדמוקרטיה הישראלית. במסווה של מלחמה בגזענות, קובע חוק זה שלא תורשה רשימת מועמדים להתייצב לבחירות אם היא כופרת בכך ש"ישראל היא מדינת העם היהודי." שאלה פילוסופית והיסטורית - מיהם היהודים? האם היהודים מהווים עם? - הפכה על-פי-חוק לדרישה להצהרת עמדה אידיאולוגית, המזכירה את ימי-הביניים. החוק הזה אינו מתייחס לקיומם של 700,000 פלסטינים שהם אזרחים מלאים בישראל. הוא פשוט תובע מהם לוותר על חלקם במדינה.
בעת כתיבת השורות האחרונות הללו של הספר, סיכויי השלום נמצאים בשפל המדרגה. הן בישראל והן בקרב הפלסטינים, פועלים נגדם כוחות רבי עוצמה. שתי מעצמות-העל מגלות אדישות. סיכויי מלחמה נוספת, על הרוגיה ופצועיה, מעיבים על האופק. הפעם, המטרה עלולה להיות עמאן.
☆ ☆ ☆
אין הספר הזה מנסה להטיל אשמה, גם אם הוא מתקשה לפעמים שלא לעשות זאת. בסופו של חשבון, הזדמנויות כה רבות הוחמצו, אנשים כה רבים נהרגו - ודאי שמישהו חייב לשאת באחריות.
אבל אנו עוסקים בתהליך היסטורי. שני הצדדים הם שבויי ההיסטוריה שלהם, הטראומות שלהם. היהודים, הנושאים עמם את ההיסטוריה הארוכה