סיימתי את כתיבת הספר הזה לפני שלוש שנים.
אילו נפגשתי שוב עם עיצאם סרטאווי בפברואר 1989, הייתי מציע לו גם הפעם להתערב על בקבוק ויסקי, שהמדינה הפלסטינית תקום תוך שבע שנים. יתכן שהייתי אף מקצר את התקופה.
כי מאז סוף 1987, השתנה המצב באופן קיצוני.
זה לא היה מפתיע את סעיד חמאמי. זה לא היה מפתיע את עיצאם סרטאווי. זה לא הפתיע אותי.
הרי קיווינו שזה יקרה. האמנו שזה יקרה. ידענו שזה מוכרח לקרות.
ובכל זאת, כאשר זה קרה, אני עומד ומשתאה.
עומד וזוכר את כל האנשים שנתנו יד למאמץ הגדול, כדי שזה יקרה. שהקריבו את עצמם. את חמאמי החלוץ, את סרטאווי, החוזה הלוחם, את אנרי קוריאל, האינטלקטואל המהפכני, שמתו במהלך המאמץ, אנשים כמו פייר מנדס-פראנס. שהקריבו קאריירה פוליטית, שהסתכנו במאסר, ששילמו את מלוא המחיר בצורות שונות.
☆ ☆ ☆
סרטאווי האמין כי הדחיפה לשינוי הגדול צריכה לבוא מתוך השטחים הכבושים.
רק שם, כך האמין, יש הרגשת דחיפות. רק שם יש ציבור המוכן להתגייס כולו. הוא חשב על הקמת מיפלגת-שלום פלסטינית, שתתבסס על האוכלוסיה בגדה המערבית וברצועת-עזה.
כאשר שוחחנו על כך בשבועות האחרונים של חייו, נראו הסיכויים לכך