קלושים. היה נדמה כי האוכלוסיה הכבושה היא פאסיבית, שהיא ממתינה לגואלים שיבואו מן החוץ.
ידענו שזה לא יכול להימשך. כל עם כבוש מתקומם, במוקדם או במאוחר. ישראל עצמה מחישה את התהליך, על-ידי הפקעת מרבית האדמות והמים, והשתלת מתנחלים פרובוקטיביים, אנשי ריב ומדון, במרכזי האוכלוסיה הפלסטינית.
כתבתי ב"העולם הזה" סיפור דימיתי, שבו ניסיתי לתאר את דמותה של התקוממות עממית פלסטינית כזאת.
ובכל זאת, כאשר היא פרצה, הופתעתי גם אני מעוצמתה ומכוח-ההתמדה שלה.
למילון העולמי נוספה מילה חדשה: "אינתיפאדה". היא מעוררת כבוד בכל אתר ואתר, וקודם כל בישראל עצמה ובקרב החיילים, הנאלצים להתמודד עימה מדי יום.
☆ ☆ ☆
האינתיפאדה פרצה "פיתאום". באותה ה"פיתאומיות" שבה נפרץ סכר.
כאשר חוסם הסכר את הנהר, אין המים חדלים מלזרום. הם זורמים להם בשקט, בשלווה פסטורלית. פניהם מתרוממים אט-אט, מבלי שהמסתכל השיטתי שם לב לכך. ואז לפתע, כאשר המים, המצטברים מאחורי הסכר, מגיעים לנפח הקריטי, נשבר הסכר לפתע בקול רעם, נחשול אדיר פורץ קדימה ושובר כל התנגדות.
כך זה היה בימי "האינתיפאדה" שלנו, שבה השתתפתי בנעוריי.
כך היה זה עכשיו, כשפרצה האינתיפאדה הפלסטינית. מדוע זה קרה בסוף 1987 ? מדוע לא שנה לפני כן, שנה אחרי כן? נחשול התיסכול והייאוש הגיע לנקודה הקריטית. פגישה של מנהיגי ארצות-הברית וברית-המועצות הסתיימה בלא כלום, בכל הנוגע לעניין הפלסטיני. הוא אף לא עלה על סדר-היום. הפלסטינים הגיעו למסקנה שלא משם תצמח הישועה.
מנהיגי העולם הערבי התכנסו בעמאן, ודנו במילחמת עיראק-איראן. מהלך הוועידה שודר בשידור חי בטלוויזיה הירדנית, והמוני העם הפלסטיני הכבוש עקבו אחרי דיוניה. הם ראו שהעניין הפלסטיני לא נדון כלל, מעבר לתשלום מס-שפתיים. הם ראו כיצד מעליב המלך חוסיין את יאסר ערפאת בבואו ובצאתו, כיצד מנהיגם הנערץ, סמל העניין הפלסטיני, נדחק בין נשיאי עיראק וסוריה, כאילו היה רהיט. העם הפלסטיני איבד סופית - ובאיחור רב - את שרידי אמונתו במישטרים הערביים.