האמריקאים כלפי העניין הפלסטיני, היא תבוא במיסגרת היחסים עם ברית-המועצות.
נראה כי הערכה זו עשוייה להתגשם.
☆ ☆ ☆
אחת התוצאות הדרמטיות ביותר של האינתיפאדה היא בקרב דעת-הקהל הישראלית. סרטאווי וחמאמי האמינו כי זוהי הזירה המכרעת בסיכסוך הישראלי-פלסטיני. ערפאת לא קיבל את מרכזיות הזירה הפנים-ישראלית, אך גם הוא ייחס לה חשיבות.
האינתיפאדה עוררה זעם בקרב החיילים הישראליים, שמצאו את עצמם מול ילדים ונשים זורקי-אבנים. הם הגיבו לעיתים קרובות בברוטאליות, ולא-אחת ביצעו מעשים "חריגים". איש אינו מאמין כי כל 450 הפלסטינים, שנהרגו ב-17 החודשים האחרונים, וביניהם עשרות רבות של ילדים וילדות, "סיכנו את חיי החיילים", ש"נאלצו לירות כדי להגן על חייהם".
אבל אותם החיילים, מאות אלפי אנשי-המילואים, חזרו הביתה אחרי השרות בשטחים הכבושים - ולעיתים קרובות תקופות-שרות שניה, שלישית ורביעית - והתחילו לחשוב כפי שלא חשבו מעולם על הבעייה הפלסטינית.
הם יודעים עכשיו שקיים עם פלסטיני, ושאי-אפשר לחסל אותו. הם יודעים כי הפלסטינים אינם נכנעים. במשך עשרות בשנים היה נדמה להם שהבעיה כלל אינה קיימת, שזוהי המצאה של "יהודים יפי-נפש". עכשיו הם יודעים שהבעיה קיימת ושלא תיעלם מעצמה.
הם יודעים שיש אינתיפאדה. הם רואים יום-יום, על קירות הבתים, את ההזדהות המוחלטת עם אש"ף. הם רואים מדי יום את "דיגלי אש"ף" מתנוססים על חוטי-חשמל וצריחי המיסגדים.
יש הלומדים לשנוא את הפלסטינים, יש הלומדים להעריך אותם. אך כולם כאחד יודעים שאין טעם להתעלם משאיפתם לחרות לאומית.
מתחת לפני השטח מתחולל שינוי מהותי ביחסם של הישראלים לעניין הפלסטיני. הוא מתבטא ברמות שונות, ובצורות שונות.
כל סיקרי דעת-הקהל מראים כי יש עתה רוב ברור בישראל למען הידברות עם אש"ף. רוב זה מתקרב ל-60%. שיעור המצדדים בפיתרון, אשר יכלול את הקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, קטן עדיין הרבה יותר. אך החוש הבריא של הציבור תפס כי הנקודה הקובעת, ברגע זה, היא עצם הנכונות להידברות עם הגוף המייצג את האוייב. זוהי התקדמות