כל הספרים ויודעים את כל העובדות, אבל הם לא מבינים שום דבר, מפני שהם לא שהו אף יום אחד בחייהם בארץ ערבית." סיפרתי לו מה שאמר בן-גוריון על קריאת התנ״ך בתרגום: ״זה כמו לנשק אשה מבעד למיטפחת."
זוהי בעייתם של היסטוריונים רבים. הם קוראים את כל הכתוב, את כל המיסמכים, את כל סיפרי-הזיכרונות. אבל הכתוב "מרמה״ תמיד. במיקרה הרע ביותר, הוא מכיל שקרים שחוברו על-ידי מדינאים ומצביאים שיש להם מניעים רבים ושונים לעוות את האמת, נוסף על השאיפה הטבעית לפאר את עצמם, להעלים שגיאות וכישלונות ולהעלות על נס את מעשיהם והישגיהם. במיקרה הטוב ביותר מנציח הכתוב קטעים של המציאות, אותם הקטעים המחייבים רישום ותיעוד, מבלי לחדור למהותם. כי המציאות היא דבר חי, רווי רגשות אנושיים, מודעים ובלתי-מודעים, ובלי המגע החי, הבלתי-אמצעי, פנים אל פנים, אי-אפשר כמעט להבינה כראוי.
כאשר כותבים על דברים שהתרחשו בעבר הרחוק, אין ברירה. אין אלא מקורות כתובים. בעיה דומה יש למי שכותבים על ארץ-אוייב: אין להם גישה ישירה אליה, והם נאלצים להסתמך על עדות מכלי-שני.
למי שנמצא במקום ההתרחשות יש יתרון: הוא נמצא במגע חי עם הדברים, הוא שומע את ״המוסיקה״ שלהם, הוא יכול להשתמש באינטואיציה ובכושר-ההסתכלות שלו, כדי לנסות ולהבין את נפש הדברים. אין הוא נאלץ לסמוך רק על דברים מכלי שני. לעומת זאת חסרה לו, כמובן, הפרספקטיבה של הזמן. אין הוא יודע איך יימשכו הדברים.
היה לי יתרון נוסף. כזר המרחף על פני הארצות, מבלי להיות מעורב נפשית ופיסית בהתפתחויות, יכולתי לראות דברים במבט אובייקטיבי יותר. מכיוון שהיתה לי ההזדמנות להיות נוכח באירועים היסטוריים, חד-פעמיים, יכולתי להסתכל בפני אנשים בשעת-מעשה, לשמוע את .הקולות, לראות את המראות, למשש את הדברים ממש.
הספר הזה מתאר רק קטעים קטנים של מציאות כבירה. אבל הוא מנשק את המציאות הזאת בלי מיטפחת.
* * *
כשביקרתי בגן-ישמעאל (איסמאילובסקי פארק) במוסקווה, שבו מתקיים בסוף-השבוע שוק-ענק ססגוני תחת כיפת השמיים, קניתי שלושה כפתורים: ״סוכן קג״ב״, "סוכן סי-איי-אי״, ״סוכן מוסד״. הצמדתי לדש מיקטורני את הכפתור "סוכן קג״ב״.
תגובת הציבור הרוסי היתה מאלפת. תחילה התבוננו בי בתדהמה. הצביעו עלי, העירו איש לרעהו. אבל אחר-כך גבר חוש-ההומור. צחקו.