אשה זקנה, עטופה בצעיף גדול, נעלי-בית לרגליה, תמיד ליד החלון, כשהיא סורגת או רוקמת, ואור צפוני רך מאיר אותה כמו בציור-שמן. נשים אלה היו מעניינות אף מהמוצגים עצמם. רחל השתגעה לצלם אותן, אך שום שידולים לא הועילו. כל הנשים סירבו, היפנו מיד את גבן ונבלעו בצללים.
באחד מבתי-העץ ישבה שומרת צעירה יחסית - כבת 50, בסך-הכל. שערותיה היו צבועות בצבע אדום לוהט, מאוד לא אופייני. רחל השקיעה מאמץ ניכר בשיכנועה. ״זה רק בשביל האלבום הפרטי... אני אשלח לך תמונה... הצבעים שלך כל-כך יפים..."
"אבל אני לא מסודרת,״ אמרה האשה, בחיוך נבוך. ״אני לא נראית טוב.״ אבל לבסוף התרצתה. היא שאלה מרחל מסרק, הסירה את כובע-הצמר שלה, הסתרקה וצבעה את שפתיה. רק אז היתה מוכנה להצטלם וגם למסור את כתובתה, למישלוח התמונה.
בגמר הסיור היינו רעבים. מול הכניסה לאחוזה עומד מיבנה יפה מעץ, ועליו שלט גדול: קפה. זהו, אמרנו לעצמנו. באתר-תיירות כזה, המומלץ על-ידי חברת-התיירות הממשלתית, הרי מוכרחה להיות מיסעדה טובה.
השאלה היתה: איך מגיעים לקפה הזה, שקרץ לנו ממרחק של עשרים מטר?
לא היתה שום גישה אליו. המיבנה היה מוקף - פשוטו כמשמעו - בבוץ עמוק וטובעני. ניסינו לקפץ על אבנים, אך שקענו בבוץ עד לקרסולים.
בפנים עמדה מאחורי דלפק מוכרת כבת 35, נחמדה מאוד, בעלת חיוך נדיר, לבושה בחלוק לבן וחבושה במיצנפת לבנה של טבח, ומכרה לימונדה. היו לה גם מגשים עם דברי-מאפה מסוג אחד ויין דליל, חסר-טעם. לא היה שום דבר אחר: לא קפה, לא תה, לא עוגות, לא כריכים.
למה? ״יש רמונט,״ התנצלה המוכרת החביבה, שגם הצטלמה ברצון. בחדר השני היו באמת כמה אנשים בסרבלים כחולים, שעסקו במשהו. ״הרמונט הזה יכול להימשך שנתיים,״ רטן יורי, המלווה הרוסי שלנו. המקום הוא, כמובן, ממשלתי.
זהו כל העניין. יזם פרטי היה גומר את כל השיפוצים תוך כמה ימים ופותח כאן עסק פורח, דואג לגישה נוחה והופך את האתר כולו למוקד-משיכה תיירותי. כל זה אחרי תיקון הכביש, כמובן.
״הכסף מונח מתחת לרגליים,״ אמר יורי, "צריכים רק להרים אותו." הוא לא התכוון רק למקום הזה.
נדמה שהוא צודק. באברמצבו לא חסר דבר: יש אתר ציורי, יש סביבה יפה, אפשר לפתח את המקום בלי צורך בכסף רב. חסרים רק המאמץ, היוזמה והניהול. אבל יותר קל להעמיד פנים שהכל בסדר. שיטת פוטיומקין.