לבסוף ריחמה עליו רחל והלכה לצלם אותו. לא היה ברור לנו מה הוא רוצה, בעצם. לשם מה לו צילום בידי זרים, שהוא לא ייפגש עימם לעולם? אבל האיש לא רצה שום דבר. הוא פשוט ביקש להצטלם עם חברו ואיתי. שתי הנשים וגבר רוסי, שישבו עימו, לא רצו בשום פנים להיות בתמונה.
רחל שיערה שדי לו במחשבה שהתמונה שלו תגיע למרחקים, באמצעות תיירים. אולי זה נתן לו את ההרגשה שגם הוא יוצא לחוץ-לארץ, בצורה היחידה הניתנת לו.
השמן וחברו היו אוזבקים מטשקנט. הזוג שהיה עימם היה רוסי. האשה, שלא ידעה אנגלית, חזרה כל העת במבוכה על המילה האנגלית ,sorry sorry. המלצר התייחס לאיש בבוז גמור, ואמר ״נו טוב, אוזבקי״ כאילו דיבר על גזע נחות וילדותי. נתקלנו בזה הרבה פעמים: הסלאבים בברית-המועצות בזים לגזעים האחרים.
האוזבקי עצמו היה מבסוט מהחיים. אולי קצת שיכור, אבל שמח בחלקו.
(אגב, אחרי כל מה שסיפרו לנו, ציפינו לראות הרבה שיכורים מתגוללים ברחובות. לא נתקלנו אף באחד מהם. אך ראינו שתיה רבה בבתים פרטיים, במיסעדות ובמסיבות. בדרך כלל לא היו האנשים שיכורים לגמרי, אלא רק עליזים יותר. כפי שאמר לנו פרופסור, שפגשנו במסיבה רשמית, ושהיה במצב עליזות מתקדמת: ״הוודקה הופכת את החכם לחכם יותר, ואת הטיפש לטיפש יותר.״
על כך הוסיף פקיד בכיר: "יש רק שני סוגים של וודקה - טובה וטובה מאוד.״)
דמות אחרת שנחרתה בזיכרוני עמדה מולנו במיזנון הקניון ״גום״. הוא חייך אלינו, והחזרנו לו חיוכים, עד שנוכחנו לדעת שהחיוך לא נועד לנו או לכל אדם אחר. האיש חייך לעצמו, חיוך קבוע ובלתי-משתנה. זה היה טיק עצבני.
הוא לבש מדי-צבא, אך בלי סמלים. על שני צידי חזהו ענד מדליות. מעילו היה תלוי על כתפיו ברישול, כמו שיכמיה. על עורפו ישן חתול מפוספס.
הוא אכל ויצא, כשהוא צולע בעזרת מקל. אחר-כך נתקלנו בו שוב. הוא מילמל לעצמו וחייך. צעיר סימפאטי מאוד, בעל עיניים כחולות. אולי קצת דפוק בראש. כנראה ממשוחררי מילחמת-אפגניסתאן.
את ההבעה המאושרת ביותר על פניהם של רוסים ראינו במידרחוב ארבאט. באמצע המידרחוב יש שטח מגודר קטן, שבו עוסק צלם-רחוב במלאכתו. עומדות שם בובות שונות כדי שהילדים יוכלו להצטלם איתן, וגם כירכרה ישנה בלי סוסים. הצלם, צעיר ממושקף, הביא עימו בכל יום בעלי-חיים שונים, כדי להגביר את המשיכה. פעם הביא נחש גדול מסוג בואה, שהיה כרוך על צווארו והתחמם בשמש. בפעם אחרת הביא קוף. אך