7 בספטמבר, 1990. מוסקווה.
באחת הפינות של מידרחוב ארבאט, קיר שהטיח שלו מתקלף שכבות-שכבות והוא מכוסה כולו בגראפיטי שחורים.
זה מראה חריג. במוסקווה אין גראפיטי. איש אינו מלכלך את הקירות. ״אי-אפשר להשיג צבע,״ אומר יורי, המתרגם שלנו, ספק ברצינות, ספק בצחוק.
הקיר הזה מוקדש כולו לוויקטור ציוי, אליל-זמר יליד קוריאה, שהיה אהוב מאוד על הנוער הסובייטי.
ויקטור, ״ויטיה״ בפי כל, נהרג לפני שבוע בתאונת-דרכים. המכונית שלו התנגשה חזיתית באוטובוס.
הקיר מכוסה כולו בהצהרות-אהבה, קינות ומילות-אבל. אותיות גדולות וקטנות, קפדניות ומקושקשות. שירים, שנרשמו בכתב-יד על פיסות-נייר, מודבקים על הקיר בפלסטרים. שירים אחרים מצויירים על הקיר עצמו. על שבר של אריח, הנשען על הקיר, רשומים חרוזים. פרחים דבוקים אל הקיר בנייר-דבק. פרחי-ציפורן נעוצים לתוך סדק. לפני הקיר - זהו הקיר החיצוני של בית-המישפט הצבאי המחוזי - עומד ארגז נמוך, ועליו כתוב: ״הרם תרומה למען מציבה לוויטיה״. על השולחן מונחים גם תפוח ועוגיות - מינהג קוריאי, כך אומרים. קוברים אותם עם המת, שיהיה לו מה לאכול בדרך לשמיים.
כמה תמונות של הזמר מלוכסן-העיניים - תצלומים, פוסטרים, פורטרטים מודפסים - תלויות גם הן על הקיר. לאחדות מהן מחוברים בסיכות סרטים שחורים.
חייל צעיר, בעל פני ילד, ניגש, מסיר את כובע-המיצחיה כמו בכנסיה, למרות הגשם והקור העז, עומד כמה דקות, ממשיך בדרכו.
ניגשות שתי צעירות. אחת מהן מנסה להדליק נר, כשהיא מסוככת עליו במעיל-הרוח שלה, מנסה איכשהו לתקוע אותו בגומחה בקיר. הכל בדממה. מאוד מופנם. מאוד נוגע ללב.
...בערב אנחנו עוברים שוב באותו המקום. יורד גשם קל. הרחוב שליד הקיר של צ'וי עדיין הומה מנוער.
מול הקיר, תחת גגון של כניסה לבית, יושבת בשקט קבוצת צעירים וצעירות. אחד מהם, צעיר במעיל-רוח, מנגן בגרמושקה. חברתו מחזיקה מיטריה מעל לראשו. מנגן את שיריו.