מדהימה בעליבותה, חשדנו תמיד שצוות-המיטבח והמלצרים מביאים את האוכל הביתה, או שהם מוכרים אותו בשוק החופשי.
ויקטור לואיס עצמו עוסק, יחד עם אשתו, במיפעל פרטי מצליח ביותר: המדריך ״מידע מוסקווה", המספר על המתרחש בעולם התרבות והבידור, והעוסק גם בביקורת ובשטחים נוספים.
הביקורת שלו על המתרחש בברית-המועצות היתה נוקבת. הוא לא התלהב מגורבאצ'וב ומילצין גם יחד. אך בעיקר התייחס בבוז לגילויים רבים של החופש החדש. ״מה זה חופש בשביל הרוסי? זה בעיקר החופש להגר, לצאת בכלל. כל כך הרבה זמן לא היתה אפשרות כזאת, שכולם פורצים החוצה. זה נראה להם כהתגלמות החופש. בשביל הרוסי, חופש זה החופש להיות עצלן, לא לעבוד, לנסוע לחוץ-לארץ, להגר לחוץ-לארץ."
זרים שביקרו ברוסיה, או שפגשו רוסים בכינוסים בינלאומיים, היו בעבר מזמינים אותם באופן חופשי"לבקר אצלנו פעם״. הם ידעו שאין שום סכנה שהרוסים אכן יופיעו, מפני שלא נתנו לרוסים לצאת. עכשיו הם מגלים פיתאום, לתדהמתם, שהרוסים יכולים לצאת ולהיענות להזמנות האדיבות. "כל המזמינים האלה חיים עכשיו בפחד נורא,״ אמר לואיס, ברמז של חיוך, ״הם שוברים לעצמם את הראש איך להיפטר מהרוסים שנופלים עליהם!״
כשציבור מדוכא זוכה פיתאום בחופש, זה עלול לסחרר אותו. שמענו חשש זה מפי רבים. ״הסתכלו בעיתונות שלנו,״ אמר לואיס, ״היא פרועה לגמרי. היא עברה בבת-אחת מדיכוי מוחלט לחופש מוחלט. אין לה מסורת של אתיקה, של דיווח אחראי, של שיקול-דעת ומישמעת עצמית. יש פריקת-עול מוחלטת. וכך זה בכל השטחים."
חשבנו שנבלה אצל לואיס שעה, שעה וחצי. אבל עברו שעות עד שגמרנו לסייר בכל חדרי הבית וראינו את כל אוצרותיו, שוטטנו בין עצי האחוזה - כארבעה דונם של מדשאות, עצים ופרחים - וביקרנו את המכוניות העתיקות במוסך המפתיע. עם בואנו שתינו שרי עם אשתו (לואיס אינו שותה משקאות חריפים), אחר-כך אכלנו ארוחת-צהריים רוסית-בריטית שאולתרה על-ידי אשתו, שלא התכוננה לבואנו.
סעדנו על שולחן ענקי, ישובים על כסאות ישרי-מיסעד, עשויים פיתוחי-עץ של נמרים ואריות, רהיטים שכמותם רואים רק מאחורי חבלים בארמונות. כך גם קערות-הכסף, ושאר הכלים.
אחרי ארבע שעות בא אספן-אמנות יהודי מלנינגראד, שקרוב-מישפחה שלו הוא חבר בעיריית חיפה, וחזרנו העירה במונית שהביאה אותו. לואיס הקפיד לשלם לנהג-המונית מראש.
עם כל הביקורת החריפה שלו על המישטר ועל רוסיה, לא נראה ויקטור לואיס מודאג ביותר. כפי שגיליתי אצל רוסים רבים בקיץ 1991, פינו החרדות את מקומן לאופטימיות זהירה, וקצת פילוסופית. הוא לא ציפה