גלאזונוב דיבר רק רוסית, והמתרגם שלנו התקשה להדביק את שטף-דיבורו הנרגש. רק לקראת סוף הביקור, כשהתברר לו שאנחנו מבינים גם גרמנית, התחיל לדבר בשפה זו, שבה הוא שולט די טוב.
* * *
הצייר גר בבית גבוה, מוזנח מאוד, לא הרחק מהמידרחוב ארבאט, בצד השני של הרחוב המיסדר, המודרני המבהיק שנקרא עוד אתמול על-שם קאלינין, ועכשיו חזר לשמו הקודם, ארבאט החדש.
עלינו במעלית ישנה וחורקת לקומה השביעית. את פנינו קיבל איש שופע-התלהבות, בשטף של דיבור רוסי, שהזכיר לי את האיכר שהזמין אותנו פעם לצריף שלו בכפר. הכנסת-אורחים רוסית.
האיש שקיבל את פנינו לא נראה, במבט הראשון, כצייר. הוא יכול היה להיות גם מהנדס מצליח. גלאזונוב הוא גבר רחב-כתפיים, בעל בלורית של שערות לבנות חלקות וסנטר מודגש. הוא לבש מיקטורן אנגלי בהיר ומשובץ וענב עניבה ציבעונית. בין אצבעותיו הארוכות, הצהובות מניקוטין, החזיק סיגריה אמריקאית. אבל התלהבותו המדבקת העידה עליו שהוא אמן.
נכנסנו לדירה ומצאנו את עצמנו בתצוגת-תמונות. קירות כל החדרים בדירה היו מכוסים בציורי-שמן איטלקיים ופלמיים גדולים, במיסגרות-זהב כבדות. ביניהם התנוססו ציורים של צארים וגנרלים רוסיים. לשווא חיפשנו את תמונותיו של גלאזונוב עצמו.
בטרקלין ישבו, סביב שולחן עגול כבד, שלושה גברים, שהמתינו לנו,
על פי הזמנת המארח: צייר אחד, קשיש תכול-עיניים, שקט מאוד: צייר נוסף, צעיר בעל זקן של הרצל, בחליפה שחורה מאוד פורמלית, שהתייחס אל המארח בחרדת-קודש; והעורך של העיתון הפופולרי ביותר, "קומסומול מוסקווה״, בעל תפוצה של שלושה מיליונים. זהו עיתון שמאלי, רפורמיסטי קיצוני, דבר שלא הפריע לעורך, כפי הנראה, להתחבר עם המונארכיסט הימני. השלושה ישבו מתוחים, מוכנים להשיב על שאלות מסוכנות. בניגוד למארח, שמילא את החלל בדבריו ובתנועותיו, איש מהם לא חייך.
גלאזונוב גאל אותנו. תחילה לקח אותנו לחדר של בתו בת ה-18, נערה נמוכת-קומה, חמורת-סבר, בעלת צמה ארוכה, גם היא ציירת, שסיימה זה עתה את האקדמיה. הוא הכריח אותה להראות לנו את התמונה שציירה לבחינת-הסיום. תמונה מדהימה. תמונת-שמן גדולה, כמטר וחצי על מטר, בסיגנון אקדמי שמרני, המראה כיצד אוסרים הבולשביקים את אבי סבה בימי המהפכה. תמונה קלאסית, שיכלה להיות תלויה בכל תערוכה של