צייר ותיק מהתקופה ההיא. אמה, אשתו של גלאזונוב, נפטרה לפני חמש שנים. היא שימשה פעמים רבות כמודל לבעלה.
"אולי אתם רוצים לראות את הסטודיו שלי?" הציע, והוביל אותנו במדרגות הישנות לקומה העליונה. לפנינו נפתחו השערים של מערת-אוצרות.
החדר הראשון היה מלא במאות ספרים עתיקים. לא רק לאורך ארבעת הקירות, אלא גם בארונות שמילאו את החלל ביניהם, כמו בסיפריה ציבורית. משם הוביל המארח לחדר השני, שבו עמדו על הארץ, זה לצד זה וזה מאחורי זה, הציורים שלו. משם עברנו למיטבח קטן, שבו עמל משרת רוסי, שנראה כאילו יצא זה עתה מהסרט "אובלומוב״ או מ״הנשמות המתות" של גוגול. צמית בן צמיתים.
הגענו לדלת שנראתה שלא במקומה - דלת כבדה, מצופה בעור חום-כהה ומסמרות-נחושת. גלאזונוב פתח אותה, נכנסנו והמילים נעתקו מפינו.
היינו בקאתדרלה רוסית. חדר גדול חסר-חלונות. באפלולית הכתומה ראינו עשרות איקוניות שכיסו את כל הקירות מהריצפה עד התיקרה - ציורי-שמן עתיקים, פסלים של הצלוב, סמלים כנסייתיים. הקירות הכחולים-כהים כמעט ולא נראו, התיקרה אדומה-כהה, ריצפת-פארקט.
החלל היה מלא בקולות-מקהלה של יצירה ליטורגית פראבוסלבית. ריח של קטורת עמד באוויר. המשרת הכניס פמוט ובו שלושה נרות דולקים. "אני מצטער שאין לי מנורה בת שיבעה קנים,״ התנצל הצייר. ״זוהי מנורה של איוואן האיום, ושלושת הנרות מסמלים את האב, הבן ורוח-הקודש.״
לאורך צד אחד של החדר האפלולי היתה תיקרת-עץ נמוכה, נתמכת בעמודים, ושם עמד שולחן-איכרים כבד וארוך, ומשני צדדיו ספסלי-עץ כבדים. המארח התנצל שהאוכל אינו מוכן. ״ברוסיה אין לחם,״ הסביר, ״שלחתי להשיג. אבל לפני שבאו הבולשביקים האכלנו את כל אירופה.״
בינתיים הראה לנו ספר של ציוריו שהופיע לפני 10 שנים. אחדות מהן מנציחות חוויות ילדות. גלאזונוב נולד בלנינגראד (הוא הקפיד לקרוא לעיר ״סנקט פטרבורג״, שבוע לפני שתושבי העיר החליטו במישאל-עם להחזיר לעיר את שמה המקורי). כל מישפחתו ניספתה במצור, במילחמת-העולם השניה. "זהו המצור. אני זוכר שהדוד שלי ניגן בפסנתר עד שמת מרעב. כולם מתו. אותי הצילו. הוציאו אותי מהעיר בימי המצור. הייתי רועה. בעיר היה רעב, רעב, רעב."
בכמה תמונות נראה הרעב הזה - ילדים שקועי-עיניים, זקנות גוועות. "אני בעד אמת באמנות,״ הצהיר. ״אני בעד הריאליזם הריגשי והפילוסופי. אני שולל את זכות-הקיום של האוואנגארדיזם והריאליזם הסוציאליסטי.