ולהסיר את הכובע. ״אל תסתכלו על הקעקע,״ התנצל. ״אני לא כזה. באמת לא. עשיתי את זה בילדותי. זה לא מתאים לי.״
הוא הסכים להצטלם רק אחרי הפצרות מרובות, היה חסר-מנוחה וכמתבייש, ואשתו הסתתרה בכלל מאחורי הדלת. ״בשביל מה צריך את זה? לא צריך!" מילמלו שניהם.
ממתי קיים הכפר הזה? ״תמיד היה. אתם רואים שם? יש כנסיה. כשיש כנסיה, יש כפר. יקטרינה הגדולה עברה כאן פעם וישנה בכנסיה. לכן חידשו אותה.״ בימי סטאלין, סיפר, הקומוניסטים הרסו למעשה את חיי הכפר. כולם היו צריכים לעבוד, אבל לא שילמו להם שום כסף. עכשיו מנסים לעורר את הכפר לחיים.
הוא התעקש להראות לנו את עצי-התפוחים וערוגות-התותים שלו, ודיבר על כל עץ וכל ערוגה באהבה אינסופית. ״זוהי האהבה שלי. מילדות. כל זה שייך לי. זו האדמה שלי.״ הוא הצביע על חלקה קטנה: ״פעם לא הירשו לנו לעבוד כאן, אבל לקחתי את זה בכוח וצירפתי את זה לחלקה שלי."
כששמע שאנחנו מישראל, היתה האסוסיאציה הראשונה שלו מילחמה. ״מה שאני רוצה זה לא להילחם. רק לסחור. וללכת ולבקר כאורחים, אתם אצלי ואני אצלכם. עד היום בוכים אנשים.״ הוא התכוון למילחמת-העולם, שכל רוסי בגילו עדיין חי אותה, כאילו היתה אתמול. הכפר הזה לא נכבש על-ידי הגרמנים, אבל לא רחוק מכאן לחם פאנפילוב האגדתי, כפי שציין.
״אומרים שבישראל רע ואצלנו טוב. אז זה בטח להיפך,״ חייך.
כשהגיע הזמן להיפרד, התעקש למלא לנו שקית ענקית בתפוחים מהעצים שלו, 30-20 תפוחים, השווים הון במוסקווה. ״זה אמיתי,״ אמר, ״אין בזה אף גרם אחד של כימיקלים."
רצתי למכונית להביא לו שתי חפיסות ״מארלבורו״ השוות כאן הון.
סרגיי עשה עלינו רושם כביר. היה בו משהו שורשי, אמיתי, תמים, כאילו 70 שנה של קומוניזם עברו על פניו מבלי לגעת בו. כשדיבר על הסבתא שלו, על האדמה, על הכנסיה, דיברו מגרונו עשרות דורות של אמא-רוסיה. השינאה לתקופה הסטאליניסטית התבטאה בכל מילה שלו. אין סימן-היכר בולט יותר לכישלון הקומוניזם, שהרי התורה כולה נוצרה בשביל אנשים כמוהו - הפועלים והאיכרים.
הוא תמך בגורבאצ'וב. ״יש לו הרבה אויבים,״ אמר, ״אנחנו, האיכרים והפועלים, צריכים לעזור לו."
רוסיה דיברה.
(היה לזה אפילוג. רחל הבטיחה לו תמונות, והוא נשמע להוט מאוד לקבלן. מסרנו לו את כתובתו של ליאון ידידנו במוסקווה, כדי שיוכל לקבלן אצלו. אך כשליאון טילפן לו פעם ופעמיים והזמינו אליו כדי לקבל