היינו מוכנים לכך שהסדרנים ב״בולשוי" יגרשו אותנו. הקדמנו לבוא לבניין התיאטרון. הסדרנים הכניסו אותנו בלי בעיות. ספסר-הכרטיסים היה בחור יקר אך ישר.
מכיוון שלא אכלנו קודם לכן, חיפשנו בתיאטרון מיזנון, וגילינו שאיננו היחידים. המיזנון הגדול, ובו שלושה דוכני-מכירה גדולים, היה מלא לגמרי. כל דוכן הציע שמפניה, יין, קפה, תה, פפסי-קולה, דברי-מאפה וסנדוויצ'ים עם פרוסות-ביצה וקמצוץ קאוויאר במרכזן, או נקניק-סאלאמי. במוסקווה אין הרבה מקומות שבהם אפשר לאכול ולשתות, ובאי-התיאטרון ניצלו את ההזדמנות כדי לסעוד את ליבם לפני ההצגה. בעמידה, כמובן.
מקומותינו היו בשורה שניה של תא, ביציע הראשון. מעלינו היו עוד שלושה יציעים, שהתמלאו לגמרי. בתא הממלכתי, שבו מארח גורבאצ'וב את אורחיו הממלכתיים, ישבו הפעם כמה יפאנים חתומי-פנים, שנראו כבעלי חברות-ענק. האולם למטה היה ריק - ורק ברגע האחרון התמלא לפתע. נראה שאכן נקנו הכרטיסים באולם על-ידי העובדים של מיפעל, שבאו ביחד, כנראה מחוץ לעיר, אולי באוטובוסים.
את התיאטרון המפואר הזה ראינו הרבה פעמים בטלוויזיה - ובכל זאת,
הוא מרשים עוד יותר כשרואים אותו מבפנים. כולו זהב וקטיפת-ארגמן. הקהל, לעומת זאת, לא התלבש לכבוד ההצגה. רק גברים מעטים לבשו חליפות וענדו עניבות, ורק נשים מעטות לבשו שמלות-ערב, כאילו ביקור ב״בולשוי" הוא דבר שבשיגרה. ואכן, הכרטיסים - כמו כל דבר-תרבות בברית-המועצות - הם כל-כך זולים, עד שחובב-אמנות יכול לספק את תאוותו בתחום אמצעיו. מי שרגיל לכך בוודאי יתקשה להסתגל למציאות הישראלית.
ההצגה - באלט המבוסם על ״רוב מהומה על לא מאומה" של שקספיר - היתה נפלאה. כשעלו בסוף ההצגה שתי סדרניות כבדות-גוף על הבימה כדי להגיש פרחים לרקדניות, שריחפו במשך שעתיים על הבימה, היה מוזר לראות נשים הולכות על רגליהן.
בצאתנו מהתיאטרון, בשעה 9, עדיין היה אור בחוץ. פיתאום שם מישהו יד כבדה על כתפי. הסתובבתי וראיתי את ראובן חזק, לשעבר המישנה לראש השב״כ, אחד מהשלושה שעזרו לפוצץ את פרשת האוטובוס.-"אתה רואה, גם במוסקווה עוקבים אחריך,״ צחק.
אחר-כך בא יורי לקחת אותנו לנמל-התעופה. למראה התלהבותנו מההצגה הוא סלח לנו על הביזבוז.
* * *