מיקטורן.״ הוא הושיב אותנו על ספה נוחה וישב לידנו על כורסה, הרחק משולחן-העבודה שלו.
אחרי הקדמה כל-כך בלתי-פורמלית היה קל להיכנס לשיחה. הדובר שוחח איתנו בפתיחות מדהימה, סיפר בדיחות על המישטר, ניתח את התהליכים הפנימיים של השילטון בגילוי-לב גמור. מסופקני אם דובר הנשיא בוש היה מדבר איתנו כך.
במרוצת השיחה ליקטנו פרטים על עברו. גריגורייב, כך התברר, הוא בן 34, אף שנראה קצת יותר מבוגר. סבו מצד האב, שהיה עיתונאי, הוצא להורג על-ידי סטאלין, ואביו גדל בשנות הטיהורים הגדולים כבנו של "אוייב-העם״. גם אם-אביו סבלה מרדיפות.
למזלו של סרגיי היה סבו השני, אבי-אמו, שונה לגמרי. הוא היה בולשביק ותיק, איש חשוב עוד בימי לנין, שהמשיך ותפס מקום בכיר גם בימי סטאלין. "הוא היה האדם היחידי בקירבת סטאלין שהעז לשמור על מינהגיו ולהחזיק בביתו רב-משרתים בסיגנון אנגלי,״ חייך הדובר. הוא לא הסתיר שהקאריירה המיפלגתית והממשלתית שלו, כחצי-יהודי וכנכדו של אדם שהוצא להורג, היתה אפשרית רק תודות לזכויותיו של סב זה.
סרגיי גדל כקומוניסט טוב, התקבל לעבודה במחלקת קשרי-החוץ של המיפלגה הקומוניסטית ובא במגע עם אנשי-המערב, ובמיוחד עם אמריקאים, שביקרו בברית-המועצות. היו אלה אנשי-שמאל, אנשים פרוגרסיביים, לאו דווקא קומוניסטים, והוא מתלוצץ כיום בטוב-לב על עיוורונם הגמור בבואם לברית-המועצות, בעיצומו של עידן הרודנות.
שאלתי אותו לפשר התעלומה שהטרידה אותי תמיד: איך זה קרה שכל האנשים הטובים האלה, אידיאליסטים בעלי-ערכים, מהם אנשים חכמים ופיקחים, לא ראו את המתרחש ברוסיה, את הזוועות, את הטרור, את חוסר-היעילות, את העוני?
"כשהם באו הנה הם הרכיבו משקפיים ורודים,״ אמר. ״זהו טבע-אנוש. אדם רוצה להאמין שיש בעולם מקום טוב מן המקום שבו הוא חי." אולי זה נכון גם לגבי יהודים הבאים לביקור בארץ. ״לכן נפלו קורבן לטכסיסים המטופשים של התעמולה הסובייטית.״
אבל גם מהאמריקאים הנאיביים האלה ספג סרגיי מושגים מערביים. בתוקף תפקידו טייל בארצות זרות, קרא ספרים שלא היו מצויים בבית, הכיר אנשים, ולאט-לאט גברו ספקותיו לגבי המישטר הסובייטי.
הדבר מאשר כלל שהשתכנעתי בו יותר ויותר במהלך סיורינו במיזרח אירופה: מישטר טוטאליטרי יכול להתקיים רק במצב של בידוד גמור. מבחינה זו צדקו סטאלין והיטלר. רק הניתוק המוחלט של כל קשר עם העולם החיצון יכול לקיים מישטר כזה.
הזעזוע הראשון עבר על סרגיי עוד בימי דיכוי ״האביב של פראג״