בכינורות ובצ'לו. מסביב עמדו כמה עשרות עוברים-ושבים והקשיבו, כפי שהקהל ברחוב זה מקשיב לכל משורר, זמר או מנגן. על הארץ עמדה קופסת קרטון קטנה, ובה שמו המאזינים מדי פעם שטרות-כסף ומטבעות. ניסינו לנחש אם הם יהודים, אך לא היינו בטוחים.
אחרי ״הבה נגילה״ התחילה אשה צעירה לשיר שירים באידיש. היא היתה שמנמונת, בלונדית, ולא נראתה כיהודיה. כשגמרה לשיר ניגשתי אליה ושאלתי אותה, באידיש רצוצה, מי היא. היא לא הבינה אידיש, וגם לא גרמנית. איכשהו יכולנו להבין זה את זה באנגלית.
התברר שאינה יהודיה. גם שלושת המנגנים אינם יהודים.
אז מדוע הם מנגנים ושרים דווקא שירים יהודיים?
״סתם ככה,״ אמרה האשה, ״אנחנו אוהבים את השירים האלה.״
אינני יודע על מה זה מעיד. אבל זה בוודאי אינו מעיד על אווירה של ערב-פוגרום.
* * *
גם מיכאיל הנהג לא היה מודאג מן האנטישמיות.
מיכאיל, צעיר שחרחר וערני, שימש באחד הימים כנהג שלנו. הוא הציג את עצמו כ״מייק״ ודיבר אנגלית מצויינת. בניגוד לנהגים הקודמים שלנו, שנסעו תמיד ברחובות הראשיים, ידע לקצר את הדרך ולהגיע לכל מקום במהירות מירבית.
״האם אתה יודע שיש לך שם עברי?״ שאלה רחל.
"כן, אני יודע,״ ענה קצרות.
רחל המשיכה לחקור, ובסוף הודה - באי-רצון מסויים - שהוא יהודי.
בשביל מייק היתה הנהיגה עבודה צדדית, שאיפשרה לו להרוויח מהצד מהמכונית שלו. הוא פיסיקאי, ועבד על הדוקטוראט שלו. היו לו תוכניות גדולות להשתלם בגרמניה, שם המתינה לו מילגה (״השגתי אותה בפרוטקציה!״) ואולי להגיע בסופו של דבר לאמריקה. הוא כבר היה כמה פעמים בחו״ל.
בניגוד להוריו, שהיו רוצים לעלות לישראל, הוא לא חשב על זה. פעם הוזמן לעבוד כמתנדב בקיבוץ, אבל זה לא יצא לפועל. לא היה לו זמן, וגם לא הכסף הדרוש לטיסה על חשבונו.
כמו כל הנהגים הרוסיים, היה תחילה שתקן, ולא דיבר אלא כששאלו אותו. אבל כשהזמנו אותו לארוחה טובה במיסעדה ״קואופרטיבית״, נמס הקרח. (לא אחת קרה לנו שהזמנו את הנהגים הרוסיים שלנו לארוחה, והם סירבו. זה לא מקובל.) מאז ליווה אותנו מייק לכל מקום, נכנס איתנו לחנויות, התערב, העיר ונתן עצות. הוא היה שונה מהרוסים. הוא גם נראה אחרת.