שגלינה הבלונדית משתוקקת להצטרף אליו. הוא סיפר שהוא רוצה להגר לצרפת, שם יש לאחותו חנות-בגדים באחת מערי-השדה. הוא רוצה לעבוד שם כזבן, ולהביא את גלינה אליו.)
* * *
אחד האורחים באותו ערב אצל גלינה ואירינה היה גבר צעיר בשם סרגיי, גברתן, ידיד של אירינה, שהשתלט במהרה על השיחה. לא הופתעתי לשמוע שהוא פוליטיקאי.
סרגיי ניסה לדבר איתנו עברית. הוא דיבר כמי שלמד את השפה, אך שכח הרבה מחוסר השימוש בה. אין הוא יהודי, אלא רוסי. בגמר שרותו הצבאי החליט, משום-מה - לא היה בפיו הסבר סביר לכך - ללמוד באוניברסיטה את השפה העברית.
כיום מכהן סרגיי כחבר במועצת-העירייה של אחד מ-33 הרבעים של מוסקווה. הוא הירצה באוזנינו על צרותיו: כ-10 אלפים רוסים, פליטים מן הרפובליקות הדרומיות, מחכים בתור לדירה ברובע שלו, שיש בו רבע מיליון תושבים. הרוסים בורחים מחשש לעתידם. וכולם, כולם רוצים לגור במוסקווה דווקא. (אולי זוהי אחת הסיבות לכך שהגירת היהודים, המפנים דירות יקרות-ערך, מתקבלת בהשלמה.)
האם יש אנטישמיות? לסרגיי לא היה ספק: יש הרבה אנטישמיות, אבל היא לא שונה משאר השנאות שברית-המועצות מלאה בהן. ״כולם שונאים את כולם,״ אמר, בהתכוונו ללאומים השונים.
הבעיה הבוערת ביותר היתה, בעיניו, בעית היחסים בין עיריית מוסקווה ובין עיריות-הרבעים. עירית-העל גובה את המסים, אבל עיריות-הרבעים צריכות להגיש שרותים. הוא דרש שכספי-המיסים יחולקו ביחס של 50-50. אבל עירית-העל עושה עם הרבעים כל מיני עיסקות מתחת לשולחן, ונותנת לעירית-רובע אחת יותר מאשר לאחרת, לפי ההעדפות הפוליטיות של ראש-העירייה.
סרגיי אמר שאינו תומך לא בגורבאצ'וב ולא בילצין. ״גם ילצין הוא אפאראטצ'יק,״ פסק. כנאה לפוליטיקאי אמיתי, הוא באיזשהו מקום באמצע.
מדוע היו מהפכות גדולות בפולין ובמיזרח-גרמניה, למשל, ולא בברית-המועצות? על כך היה לסרגיי הסבר פשוט, ודי משכנע: המדינות ההן יכלו להרשות זאת עצמן, אבל לא ברית-המועצות. "אנחנו מעצמה גדולה,״ אמר, "אם אצלנו תהיה התפוצצות, היא תהיה נוראה. זה יזעזע את כל העולם. כל רפובליקה תתחיל להפציץ את שכנתה בפצצות אטומיות. הצבא יתפרק. זה יהיה לבנון פי אלף!"