- לפני תא-השרותים. הספקתי לבדוק אותו, והחלטתי לוותר עליו.
* * *
בשעה 6 בבוקר, בדיוק בזמן, נכנסה הרכבת לתחנת-מוסקווה בלנינגראד. היה עדיין חושך. קור נעים קיבל את פנינו, אחרי התא המחומם.
למרות הכל נהניתי מן הנסיעה. ישנתי כמו שצריך, החווייה היתה מרתקת, ובדיעבד גם משעשעת. לא נסענו כמו תיירים מחורבנים. נסענו כמו רוסים ממש.
אבל מה עושים בשעה 6 בבוקר, בחושך, בלב לנינגראד? החדר שלנו במלון היה מוזמן רק לצהריים. איזה מלון יקבל אורחים בשעה זו?
חשבנו לנסוע למלון, להניח שם את הפקלאות ולצאת, בלית ברירה, לטיול. לנינגראד לאור השחר. אבל איך מגיעים למלון?
לפני תחנת-הרכבת עמדו שתי מוניות. הנהגים הקשיבו באדישות לבקשתנו. דרישתם: 30 רובלים - פי שלושה ממה שהיו מצפים לקבל מתייר, פי שישה ממה שמגיע על פי המונה. ויתרנו עליהם. פרינציפ.
הרמנו יד כדי לבקש הסעה. זה מקובל ברוסיה: נהג פרטי, המעוניין להרוויח כמה רובלים מן הצד, עוצר ברחוב ולוקח נוסעים בתשלום, אחרי עמידה על המקח. זהו, אגב, כמעט המעמד היחידי ברוסיה שבו עומדים על המקח.
אחרי כמה דקות קרירות ברחוב מצאנו נהג שנאות לקחת אותנו ליעדנו ב-10 רובלים וחפיסת "מאלבורו״. המלון היה כמעט "במרכז העיר", כפי שהבטיחו לנו - כלומר, רק ארבעה קילומטרים ממנו.
מלון ״פולקובסקאייה״ הוא מלון-תיירים אדיר-ממדים, מהודר ומודרני, כמו בכל מקום בעולם. גם המחיר הוא כמו בכל מקום. מחיר אגרתי במושגים רוסיים: 140 דולאר ללילה לשנינו(זה היה לפני הפיחות הרשמי של הרובל, כעבור כמה חודשים). באותה שערדבוקר עוד היה אולם-הקבלה דומם. שלוש פקידות-קבלה נאות ומנומנמות ישבו מאחורי הדלפק. שלחנו את יורי להסביר להן את מצבנו האומלל, ולבקש רשות להיכנס לחדר. להפתעתנו, הסכימו מיד בחיוך נעים.
זה היה השיעור הראשון שלנו בעירם של לנין ופיוטר הגדול. אחר-כך נוכחנו בזה הרבה פעמים: הלנינגראדים שונים מהמוסקוואים. הם פתוחים יותר, מחייכים יותר, קשוחים פחות. אולי זה שרד מימי הצארים, כשזו היתה בירת-רוסיה, עיר החצר והאצולה הבכירה.
אחרי מיקלחת חמה אלוהית(במלון המוסקוואי שלנו חסרו באותו שבוע מים חמים, ובמשך כל השבוע התקלחנו במי-קרח), היינו מוכנים לסיור. אך לא היינו מוכנים למה שהיה צפוי לנו: לנינגראד.